איך מפיקים דמעות

[איש מידות]

איך מפיקים דמעות

איך מוציאים אותן לעזאזל? תקועות לך בגרון. שנים. אסור לך להוציא אותן. לא יאה. יש לך לחץ בחזה. אתה מת להוציא את זה בבכי טוב. בהזדככות. ואין. נאדה. כלום. נושא את הנטל לכל מקום. עצב שמגרד תחתיות. על איזו נקודה ללחוץ? איזו מדיטציה לעשות? על איזה הר לשבת לבד ולהתחבר לדמעות? על אילו גלים לבהות? יא אללה. איש. עם שק של סנטימנטים.

 

[רואה בכוכבים*]

עצה...

פתח אלבום תמונות מתקופת ילדותך. חפש תמונה של עצמך, כילד, ותסתכל לעצמך בעינים..... חפש את עצמך שם, בעינים האלה, ותנסה להתחבר אל אותה תקופה בה התמונה צולמה. אחרי שתרגיש את ניחוח חולצתו(המצויירת) על גופך, ואת אבק מגרש המשחקים בין סנדליך, חפש את אחד מהוריך מסביב. דמיין שהוא פורש ידיו לקראתך, ואתה רץ בשמחה למקום הכי בטוח בעולם... חבק את הילד ברכות. עצום עינך ותשאל אותו: למה קשה לך כל כך לבכות? מה מעיק עליך? איך זה שאני לא מקשיב לך יותר? אתה כועס עלי? האם התרחקתי ממך כל כך עד כי הפכנו לשני זרים? מה אתה חושב עלי? מה אתה רוצה לעשות ברגע זה ממש? תקשיב טוב טוב, יהיה לו הרבה מה להגיד... הרפה עצמך ותקשיב לדבריו בסבלנות. תענה לכל שאלה בכנות, גם אם זה קשה. בהצלחה... רואה בכוכבים.

 

[איש מידות]

רואה בנשמה יקר...

קראתי את ההודעה שלך, ואמרתי ואוו... נשמע ממש מחובר אלי. הילדות, הרפיה, תמונות. ואז אמרתי.... אבל אני מדבר על עצב אחר, עצב של פרידה. עצב של להרוס לאחרים, כעס של אני לא ראוי לעשות מה שאני מרגיש שצריך. וזה עצב וכעס של כאן ועכשיו. נכנסתי למקלחת (קריצה ללנגוע במהויות), והמשכתי לחשוב על מה שכתבת. אתה יודע מה... פתאום התנגן לי ``בגן העדן של ילדות`` (קריצה לדרייה) והתחושות... הציפו.......... חיבור כזה למה שהיה ואיננו. למי שהיה ואיננו. זה יגיע רואה בכוכבים. עוד צעד אחד ואני שמה. תודה. המון תודה. באהבה, איש.

 

[מיכל מנדל!]

כאב כגורם לסבל B-(

ידידי היקר!!! רשמתי לך לה זו הודעה והיא נמחקה לצערי. אנסה לשחזר אותה: אני כל כך מתחברת אל מילותיך. שנים על גבי שנים לא הצלחתי להוריד ולו דמעה אחת. אתה יודע למה? משחקי אגו מטופשים. למה משחקי אגו? כי ....המילים המשפטים שהיו מופיעים לי בעיניים היו: אל תעזרו לי אני אסתדר בעצמי. אין אהבה אף אחד לא אוהב אותי. אני נקודה בחלל ושם אשאר. בנקודה זו גם אנשים שמאד מאד אהבו אותי לא יכלו להתקרב אלי. למה? כי שמתי מליון קירות הגנה. אולי נהנתי מהכאב? אולי בחרתי להיות קורבן?... אולי נהנתי מן הסבל. כאשר היתה בכל זאת זולגת טיפה היא היתה לפרק זמן של חלקיק שניה. אני יודעת שההתנהגות שלי נבעה מאגו נפוח. מבקורת עצמית גבוהה מידי ומשפוט יתר שלי על עצמי. ביום ששחררתי את הבקורתיות ואת השאיפה למצוינות, היה זה היום שפרצתי בבכי. זה קרה לי ביום הולדתי לפני שנתיים. היתי בחנות מוסיקה ושמעתי דיסק של מוסיקה שבטית מוסיקה שהופקה בכלי נשיפה שהזכירה בצלילה את השופר רק בטונים הרבה יותר נמוכים שמתחברים לבטן ולא ללב. בנקודה זו כנראה חברתי בן מרכז הבטן למרכז הלב ואז נפרצו הרגשות שלי. פתאום נתקפתי בגעגועים אל ההורים שלי ואל השבט שלי- לא להבהל לדעתי היה זה חבור אל אחד הגלגולים העתיקים שלי. נתקפתי בחרדת נטישה ואז פרצו להן הדמעות. המוכר הצעיר בחנות היה המום... אבל ידעתי שנרפאתי והיום ברוך השם אני יודעת לבכות. אני מרשה לעצמי לבכות וזה בא כשזה צריך לבכות. יש לי בקשה אחת ממך: אל תהפוך את הכאב שלך לכעס. ביום שתבין את מה שאמרתי תוכל לבכות בקלות. חוץ מזה אולי גם עליך יושבת חרדת הנטישה?... אז הרבה אור ואהבה אין סופית ושיהיה לך יום מוצלח. מיכל