איך ממשיכים?
אמא אבדה לי לפני חודשיים וחצי ואני לא יודעת איך ממשיכים.
יש לי כל כך הרבה מילים וכולכן כאן כתבתן הכל.... אין לי מה לחדש.
אני רק יכולה לתאר את החור הגדול שנפער בחיים שלי, במציאות שלי בלעדייה.
אני לא מוכנה לקבל את האובדן הזה. אני לא באמת מאמינה שאני לא אראה אותה יותר לעולם.
אני מסתכלת על תמונה שלה ואני בוכה ומחייכת בו זמנית, מחייכת כי היא הכי יפה בעולם ובוכה כי היופי הזה ישתקף לי רק בתמונות ואף פעם לא במציאות יותר.
אני מסתכלת על תמונות שלי איתה ואני כועסת על עצמי שלא המשכתי לחבק אותה גם אחרי הפלאש, שלא ניצלתי עוד כמה דקות של המגע שלה, שכמה הכל מובן מאליו בחיים שלנו עד שאנחנו מאבדים.
הריק הזה שיש בלעדייה ואף אחד, אף אחד לא יוכל למלא אותו.
יש לי בן זוג ואני אוהבת אותו עד מאוד אבל זה לא ממלא אותי, אני רוצה את אמא.
כל החיים שלי אני הכי מצטיינת והכי טובה בכל מה שאני עושה וכל זה נעשה לטובת גאוותה של אמא.
עכשיו בשביל מי אני אעשה, בשביל מי אני אלמד, בשביל מי אני אביא ילדים, בשביל מי אני אערוך את אירוע החתונה?
אני ממש מרגישה ככה, שאין לי בשביל מי. ואני שונאת שאומרים לי "בשבילך". אני לא מרגישה ככה. אני רוצה שאמא תחייך את החיוך המרוצה והגאה שלה. שהיא תלווה אותי לחופה כמו תמיד חלמנו!!
אני רוצה את אמא ואת העיניים הטובות שלה ואת המגע שהוא רק שלה ואת הקול הנעים שלה שהיא קראה לי כל הזמן "תיתוש".
מאז שהיא נפטרה אני בסידורים, כל הזמן דואגת שהיומן שלי יהיה מלא, שיהיה לי מה לעשות, אפילו לא רגע אחד של מנוחה.
אני לא רוצה להגיע לרגעים בדיוק כמו עכשיו שאני לבד (הבן זוג ישן) ואז הכל צף... ופתאום בא לי להתקשר אליה לספר לה שקיבלתי 100 על העבודה שהגשתי, שהכנתי בפעם הראשונה פלפלים ממולאים בהשראתה.
אמא שלי היתה כל עולמי, יש לי עוד משפחה אבל היא היתה הסיבה שהייתי פוגשת אותם, עכשיו אין עוד סיבה.
יש לי אח בן 14 (אנחנו רק שני אחים מאבות שונים) שהוא נער מתבגר ומצליח לעבור את האבל הזה בדרכים שלו. אני מקנאה בו שהוא יכול להמשיך, שהוא ילד קטן ואולי לא כל כך מצליח להבין, אולי הוא ישכח עוד כמה שנים והפצע שלו יתאחה. אולי הוא לא מספיק זוכר דברים טובים כי הוא לא מספיק גדול כדי לצבור זכרונות כאלה.
אני לא מפסיקה לזכור, לא מפסיקה לראות בראש את חצי השנה האחרונה שהייתי איתה בבית חולים, ישנתי איתה, סעדתי אותה.
אני לא מפסיקה לראות בראש שלי את התמונות שלה סובלת בבית חולים, את התמונות שלה מחייכת בבר מצווה של אח שלי לפני בסה"כ 10 חודשים. אני רואה וידאו שלה אומרת לי "יפיתוש יאללה תביאי ילדים, אני אשמור עליהם".
עכשיו מי ישמור לי על הילדים? מי? אמא בואי אני עם טבעת על היד, אני מתחתנת ומביאה ילדים, רק בואי....
אומרים לי "לפחות היא ידעה שאת הולכת להתחתן"... מה זה לעזאזל עוזר לי??? אני לא רוצה להתחתן בלעדיה.
לא מעניין אותי אבא שלי שכל 27 שנותיי היה נוכח מעט מאוד. לא רוצה את המשפחה של הבן זוג שלי. לא רוצה את החברים שלי. רוצה את אמא.
אוףףף למה אתן לא אומרות שזה עובר? אתן אומרות שגם אחרי הרבה שנים הכאב הזה נשאר? איך אני אצליח להמשיך?
אני מצליחה ללכת לעבודה וללמוד ולבשל ולהמשיך בשגרה.
אבל הבפנים שלי נעצר, הכל נעצר ברגע שהיא הלכה. אני לא מאמינה שאצליח להיות מאושרת באמת אי פעם.
אני מרגישה מאז שאני ממש רוצה כבר להביא ילדים כי אולי הם ימלאו את החסר, אולי הם יביאו את עוצמת האהבה הזו שאני מרגישה לאמא? לא נראה לי. זאת אהבה אחרת.
אמא אני אוהבת אותך, מתפללת כל יום שתבואי אליי בחלום, שתדברי אליי, שאולי תגידי אם את בסדר, שאת אולי כן נוכחת שאולי כן תהיהי בחתונה שלי? שאולי כן תהיהי איתי בחדר לידה?
איך ממשיכים?
אמא אבדה לי לפני חודשיים וחצי ואני לא יודעת איך ממשיכים.
יש לי כל כך הרבה מילים וכולכן כאן כתבתן הכל.... אין לי מה לחדש.
אני רק יכולה לתאר את החור הגדול שנפער בחיים שלי, במציאות שלי בלעדייה.
אני לא מוכנה לקבל את האובדן הזה. אני לא באמת מאמינה שאני לא אראה אותה יותר לעולם.
אני מסתכלת על תמונה שלה ואני בוכה ומחייכת בו זמנית, מחייכת כי היא הכי יפה בעולם ובוכה כי היופי הזה ישתקף לי רק בתמונות ואף פעם לא במציאות יותר.
אני מסתכלת על תמונות שלי איתה ואני כועסת על עצמי שלא המשכתי לחבק אותה גם אחרי הפלאש, שלא ניצלתי עוד כמה דקות של המגע שלה, שכמה הכל מובן מאליו בחיים שלנו עד שאנחנו מאבדים.
הריק הזה שיש בלעדייה ואף אחד, אף אחד לא יוכל למלא אותו.
יש לי בן זוג ואני אוהבת אותו עד מאוד אבל זה לא ממלא אותי, אני רוצה את אמא.
כל החיים שלי אני הכי מצטיינת והכי טובה בכל מה שאני עושה וכל זה נעשה לטובת גאוותה של אמא.
עכשיו בשביל מי אני אעשה, בשביל מי אני אלמד, בשביל מי אני אביא ילדים, בשביל מי אני אערוך את אירוע החתונה?
אני ממש מרגישה ככה, שאין לי בשביל מי. ואני שונאת שאומרים לי "בשבילך". אני לא מרגישה ככה. אני רוצה שאמא תחייך את החיוך המרוצה והגאה שלה. שהיא תלווה אותי לחופה כמו תמיד חלמנו!!
אני רוצה את אמא ואת העיניים הטובות שלה ואת המגע שהוא רק שלה ואת הקול הנעים שלה שהיא קראה לי כל הזמן "תיתוש".
מאז שהיא נפטרה אני בסידורים, כל הזמן דואגת שהיומן שלי יהיה מלא, שיהיה לי מה לעשות, אפילו לא רגע אחד של מנוחה.
אני לא רוצה להגיע לרגעים בדיוק כמו עכשיו שאני לבד (הבן זוג ישן) ואז הכל צף... ופתאום בא לי להתקשר אליה לספר לה שקיבלתי 100 על העבודה שהגשתי, שהכנתי בפעם הראשונה פלפלים ממולאים בהשראתה.
אמא שלי היתה כל עולמי, יש לי עוד משפחה אבל היא היתה הסיבה שהייתי פוגשת אותם, עכשיו אין עוד סיבה.
יש לי אח בן 14 (אנחנו רק שני אחים מאבות שונים) שהוא נער מתבגר ומצליח לעבור את האבל הזה בדרכים שלו. אני מקנאה בו שהוא יכול להמשיך, שהוא ילד קטן ואולי לא כל כך מצליח להבין, אולי הוא ישכח עוד כמה שנים והפצע שלו יתאחה. אולי הוא לא מספיק זוכר דברים טובים כי הוא לא מספיק גדול כדי לצבור זכרונות כאלה.
אני לא מפסיקה לזכור, לא מפסיקה לראות בראש את חצי השנה האחרונה שהייתי איתה בבית חולים, ישנתי איתה, סעדתי אותה.
אני לא מפסיקה לראות בראש שלי את התמונות שלה סובלת בבית חולים, את התמונות שלה מחייכת בבר מצווה של אח שלי לפני בסה"כ 10 חודשים. אני רואה וידאו שלה אומרת לי "יפיתוש יאללה תביאי ילדים, אני אשמור עליהם".
עכשיו מי ישמור לי על הילדים? מי? אמא בואי אני עם טבעת על היד, אני מתחתנת ומביאה ילדים, רק בואי....
אומרים לי "לפחות היא ידעה שאת הולכת להתחתן"... מה זה לעזאזל עוזר לי??? אני לא רוצה להתחתן בלעדיה.
לא מעניין אותי אבא שלי שכל 27 שנותיי היה נוכח מעט מאוד. לא רוצה את המשפחה של הבן זוג שלי. לא רוצה את החברים שלי. רוצה את אמא.
אוףףף למה אתן לא אומרות שזה עובר? אתן אומרות שגם אחרי הרבה שנים הכאב הזה נשאר? איך אני אצליח להמשיך?
אני מצליחה ללכת לעבודה וללמוד ולבשל ולהמשיך בשגרה.
אבל הבפנים שלי נעצר, הכל נעצר ברגע שהיא הלכה. אני לא מאמינה שאצליח להיות מאושרת באמת אי פעם.
אני מרגישה מאז שאני ממש רוצה כבר להביא ילדים כי אולי הם ימלאו את החסר, אולי הם יביאו את עוצמת האהבה הזו שאני מרגישה לאמא? לא נראה לי. זאת אהבה אחרת.
אמא אני אוהבת אותך, מתפללת כל יום שתבואי אליי בחלום, שתדברי אליי, שאולי תגידי אם את בסדר, שאת אולי כן נוכחת שאולי כן תהיהי בחתונה שלי? שאולי כן תהיהי איתי בחדר לידה?
איך ממשיכים?
