התשובה שלי היא - למען השם!!
ואני מדבר כרגע רק על הפן הרגשי, שהפריע לי פעם בדיוק כמוך
תאר לעצמך מצב שבו הגעת למסקנה שההגיון אומר שהכל או כמעט הכל בולשיט אבל מרוב פחד חיית כל חייך חיי אמונה ועבודת ה' כי אולי יש סיכוי קלוש שאתה טועה,
ואז, אחרי מאה עשרים אתה מגיע לשמים והופ!! הפחד היה מוצדק יש אלוהים!! הרגש שלי אומר לי שאלוהים זורק אותך באותו הרגע לגיהנום או לכל הפחות נותן לך סטירת לחי , אני, הוא אומר לך עשיתי אותך כופר, הראיתי לך שאני לא קיים אתה לא האמנת בי כלל, אז למה "למען ה"? למה חיית חיים אומללים כאלה? למה רמית את עצמך? אותי אתה הרי ודאי לא יכול לרמות. בנוסף, שואל אותך אלוהים, האם גם אם היית נולד מוסלמי, היית בפחדך אותי הורג יהודים למעני?
עד כאן בפן הרגשי.
לגבי הנושא שאנשים חכמים לפנינו הגיעו למסקנה שיש אלוהים אני כשלעצמי מחלק את הרעיון הזה ל 2:
1. האם מכיוון שהם יותר חכמים ממני אז אני צריך להאמין להם?
2. האם מכיוון שהם אנשים נורא חכמים אני צריך לבדוק את הנושא הזה הרבה יותר טוב כי סביר שיום אחד אני יקום בבוקר ואגלה שטעיתי והם צדקו.
לגבי השאלה הראשונה שוב,אין לי ולא לשום אלוהים שום עניין שאני אחיה את חיי באמונות ומסקנות של מישהו אחר (אין זה דומה למבוך שמישהו רואה מלמעלה ומכווין אותך כלל וכלל).
בכלל כל הנושא הזה של אנשים חכמים שהגיעו למסקנות, אינם ראיה לשום דבר מפני שאין אנו יודעים מאיזה נקודת מוצא הם יצאו ולאן הם רצו להגיע במחקרם, שים לב שניוטון שבעט בכל המוסכמות של תורת אריסטו לא העלה בדעתו לכפור בישוע הנוצרי.
ניתן להתווכח על כך, מנקודת מבטי, לא הגאון מווילנה באמת חקר ולא הראי"ה ולא שאר חכמים אלא הם ניסו להעמיד ביסוס מחושב ומחוכם לאמונתם אשר הייתה בהם ממילא.
בכלל אני חושב, שבדורות קודמים גם אנשים חכמים שללו את האתאיזם הן מסיבות סביבתיות (הם נולדו לעולם מאמין והכל נראה היה להם הגיוני) והן מסיבות טכניות לפי חוקי הטבע כפי שהם ראו אותם באותה התקופה.
לא כיעוץ, את הפחד מלחשוב מה שאני רוצה לחשוב ריפא רק הזמן ולא שום טענה הגיונית ככל שתהיה
אני מאחל לך לעבור את התקופה המלחיצה הזו ברוגע אמן
