איך לגרום לאמא שלי לרדת לי מהגב???

[מורןא]

איך לגרום לאמא שלי לרדת לי מהגב???

הרי אמא שלי עכשיו בבית והיא כיביכול בסדר גמור, היא הולכת לטיפול כל יום ויש לה אישה בבית. היא ממש בהיי שברור לי שהוא כמעט מאני ועוד כמה זמן (לא ברור כמה) יחזור הדיכאון. בכל אופן כרגע היא נכנסת לאובססיה לבנות שלה. הרי כל חייה היא הייתה תלויה בקשר שלה איתנו וכ עזיבה או התרחקות או כעס עליה וממנה גרם לה למהפוכות. עכשיו היא מתקשרת 5 פעמים ביום לאחותי ומזמינה אותנו לארוחות יום אחרי יום ואני כבר צופה את ההמשך. אין לי כוח אלייה, וזאת האמת. כל שיחה איתה כרוכה בהחלפת מילים על מה שהיא עברה, הכל קשור אלייה ולמחלה שלה. היא כמובן בטוחה שיותר זה לא יקרה לה, היא נורא אופטימית שזה טוב אבל היא לא בגיל ולא במצב שיאפשר לה להתגבר. בטיפול שלה אני בטוחה שהיא מדברת רק על כמה שהבנות שלה נהדרות ואמא שלה מפלצת, בעצם כל חייה היא מאשימה את אמא שלה במצב שלה. אבל המטפל בטח לא יודע שהיא תלויה לחלוטין בבנות שלה. שוב היא לא יוצרת קשרים יותר עמוקים עם חברות ויש לה מלא חברות, היא מעדיפה להיות תלויה רק בנו, ואני שובבבבבבבבבבבבבב מרגישה חנוקה... מורןא

 

[revital היחידה]

היי מורן!

את צריכה פשוט להיות סבלנית כי אין לה אף אחד מלבדכן בעולם! נכון שזה קשה כל הזמן לדוש בנושא (אני מכירה את זה מקרוב) אבל אין ברירה לפחות אני שמחה לראות שהיא אופטימית זה רק יכול לעלות אותה למעלה. הקטע של האשמה שמפילים אותה על ההורים היא מאוד נורמלית הרי ההורים בעצם (במיוחד האמא) הם אלו שהביאו אותה בעצם לעולם ל"סבל הזה" היא רואה באמא שלה אחראית בלעדית ליסורים שהיא עוברת למרות שזה לא נכון כי כך רצה הגורל!!! המשיכי להיות חזקה רויטל.

 

[מורןא]

היי רויטל

שמחה לשמוע ממך... תראי זה לא מדוייק שאין לה אף אחד מלבדנו בעולם, ראיתי יפה מאד איך חברות שלה זרמו אלייה כשהיא הייתה בבית חולים. יש לה הרבה חברות שדואגות לה, אבל היא מעדיפה להיות תלויה בנו. זה מבחירה לגמרי... ולגבי הקטע של האשמה אני ממש לא מסכימה איתך. יש גיל מסויים שצריך להבין שהחיים כבר בידייך. היא ילדה גדולה (בת 61!) אפילו אני כבר לא מאשימה את אמא שלי על בעיות שיש לי. היא מאשימה אישה בת 91, על כל מה שקורה לה ומה שהיא עוברת. אני חושבת שבגיל 62 היא אחראית על מה שעובר עלייה. הבעייה היא שכשהיא נדבקת אליי אני מחילה לא לסבול אותה. תודה מורןא

 

[revital היחידה]

מורן....

שלום מורן, אני מבינה שיש לה חברות וזה יפה מאוד בעיני שלמרות כל הבעיות שלה יש לה על מי להשען גם בשעותיה הקשות הרי חברים יש לטוב ולרע (ולא לכולם יש כאלו). אני חוזרת קצת לקטע של האשמה אנשים נורמליים כמוני וכמוך לפעמים מאשימים את ההורים בכל מיני דברים שמתרחשים במשך חיינו אולי לא את ספציפית אבל לי זה לפעמים קורה אז על אחת כמה וכמה בן אדם שלא במיטבו (כמו אמך כמו אחי) שרואים שהחיים לא ממש חייכו אליהם משליכים את האשמה על אנשים אחרים ובמיוחד על הכי קרובים שהם הורים! נכון החיים בידינו אבל למה לא להאשים שאפשר?!?!?!?!? אני מבינה אותך ואמרתי לך פעם שאין כמו האנשים שחווים את אותן הבעיות כדי להבין אותך באמת , אני גם מרגישה לפעמים מחנק ושלא לדבר על שלפעמים (יותר נכון כמעט תמיד) אני לא יכולה לסבול אותו( את אחי) ולראות את מה שעושה להורי (שלא באשמתו) כי לולא היה חיינו היו יכולים להראות אחרת לגמרי אבל שוב ה' נותן לנו מכשולים כי הוא רוצה לראות אותנו מתמודדים וכנראה שהוא בטוח שנוכל... מאחלת לך את הטוב שלך רויטל.

 

[מורןא]

אני מבינה...

את מה שאת אומרת לגבי האשמה, גם אני האשמתי את ההורים שלי בשלב מסויים בחיים שלי, כעסתי עליהם נורא. אבל אחר כך הגיע שלב של ההבנה שמעכשיו אני אחראית לעצמי וחלאס להגיד:" טוב אז אני ככה בגלל אמא שלי..." והיא לא הגיע אף פעם לשלב הזה... בטח שזה טוב שיש לה חברות רק חבל שהיא לא מחלקת את התלות שלה גם עליהם ומפילה הכל על כולו שתי בנות... ושוב תודה שלך מורן

 

[ילדים כמהים לאלוהים]

מורן היקרה

לא רוצה להיות פילוסוף ולהתפלסף הכי קל זה לתת עיצה על משהו שאתה לא חווה בעצמך. אבל כמה שאני חוותי את זה אמא שרוצה את הילדים שלה צמודים לתחת שלה. שלא ילכו שלא יצאו רק יהיו צמודים אליה. למרות הכל- אנשים חולי נפש לא תמיד מודעים לעצמם- הם רק רוצים שיתנו להם יביאו להם יעשו להם למענם..הם הם והם..... אצלהם אין קבלה ונתינה - רק קבלה. וזה חוסר איזון. ולכן: ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לך זה פשוט לאהוב אותה כפי שהיא אל תנסי לשנות אותה כי זה לא יקרה. מה עדיף להתעצבן שהיא כל הזמן מפילה עליכם דברים או להנות מכך שיש מישהו שזקוק לך? מישהו שצריך את עזרתך..אז נכון שלא תמיד זה אפשרי אבל זה בידיים שלך..... ולגבי האשמות: הכי קל זה להאשים את כולם ואת האמא על מה שחווינו אבל מה עדיף- להאשים או פשוט לאהוב? אמא יש רק אחת..... פעם הייתי חושב כמוך בדיוק -שיניתי את העמדה וזה יותר קל מקווה שתקבלי את זה ברוח טובה ולא בתור פלצנות ..... המון אור ואהבה.

 

[מורןא]

../images/Emo13.gifהיי לך!

הלוואי שהייתי יכולה להנות מזה שהיא זקוקה לי. ברור שזה כייף שזקוקים לך אנשים ושאוהבים אותך ורוצים בחברתך. תאמין לי אני דווקא אדם שכן רוצה לתת ולעזור. אבל לגבי אמא שלי, איך אני אסביר לך, זה פשוט לא בא לי. לא בא לי לתת לה אהבה, לא בא לי שהיא תזדקק לי. אולי כי זה מטריף אותי שהיא כל הזמן תקועה בעצמה, ושהיא רוצה לקחת ממני כי היא תלויה בי. אני שונאת שתלויים בי בלי גבול. זה חונק אותי. ברור שכמעט בכל קשר יש יחסים של תלות, אבל כאן היא מעמידה אותי ואת אחותי במרכז חייה ולא מבינה ומקבלת שהיא לא מרכז חיינו. אני מבינה את העמדה שלך, והיא מאד בריאה. אגב אני לא מאשימה את אמא שלי בכלום. כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, למדתי שצריך לצמוח מהאשמות האלה ושמה שאתה עושה תלוי רק בך ולא בהורים שלך ובעבר שלך... יום מקסים ותודה מורןא

 

[ילדים כמהים לאלוהים]

הייי

מורן את חנוקה כי את רוצה חופש והשאלה היא האם את באמת בחופש? עכשיו לדברים שאמרת: אני ברשותך אעשה להם היפוך. בא לי לתת לה יותר , בא לי לתת לה המון אהבה, בא לי לחבק אותה, אני אוהבת אותה כמו שהיא, לא רוצה לשנות אותה , היא כל הזמן תקועה בנו ולא בעצמה,אני נהנית להיות המרכז של חייה אני מאשיהמ את אמא שלי על כל מה שקורה לי בגללה אני תקועה היא מציקה מתקשרת כל הזמן ואני חושבת ש היא תוקעת את חיי. תחשבי על זה. אגב עוד משהו שמעניין אותי: אמרת שאת שונאת שתלויים בך בלי גבול. תתארי לך שאת לבד אמא שלך לא מתקשרת יותר לא מציקה לך יותר , אין מי שישגע אותך האם את תתקשרי? האם תרגישי געגוע להצקות שלה? תעני לעצמך... מקווה שזה לא פלצני...... אור ואהבה " התבוננות בבני האדם סביבך היא משוב להבנה את עצמך".....

 

[מורןא]

אל תכעס אבל...

התשובה שלך לא ממש לעניין... אני מבינה שזה מרצון לעזור, אבל זה הרבה יותר מורכב ממה שאתה חושב. יש אמצע, היא לא חייבת להיתלות בי ללא גבול והיא גם לא חייבת להעלם מחיי. אני שואפת לאמצע. אני יודעת גם שהשאיפות שלי נורמליות מידי עבורה. כנראה שאיכשהו אני אלמד להתעצבן פחות מהמצב שלה אבל לא על ידי הרצון שהיא תתקשר הרבה כי יכול להיות מצב שבו אהיה לבד אז אשתוקק לחברתה... מורןא

 

[jinjetta]

היי מורן

אם את מרגישה חנוקה זה לא טוב. יכול להיות שבמידת האפשר, ובאופן הדרגתי, את ואחותך צריכות להציב גבולות חדשים, ויחד עם זאת לזכור שעבור הרבה אנשים חברים זה לא כמו משפחה, ויש דברים שמבקשים רק ממשפחה ולא מהחברות. אם עכשיו יש לאמך אישה שעוזרת לה בבית, אז ודאי חלק מהנטל נופל גם עליה. אם יש לה חברות, הן בודאי ממלאות חלק מזמנה. את ואחותך צריכות להבהיר לאמא שיש לכן את החיים הפרטיים שלכן, ולקבוע כללים (לא נוקשים מדי, ובטח לא הכל בבת אחת), מתי מתקשרים, באיזה עניין, מה קורה אם אתן לא יכולות לענות כרגע. הרעיון הוא להיות מאוד קשובות לצרכים שלה, אבל לא ללכת לאיבוד מבחינת הצרכים שלכן, ולא להכנע יותר מדי לרגשות האשם. אם אתן מציגות את הדברים כ"את לא מרכז חיינו" זה מעליב, בלי קשר להאם היא פגועת נפש או לא. לתת לה הרגשה שהיא רצויה, אבל שהיחסים הם לא נטולי גבולות.

 

[revital היחידה]

היי ילדים כמהים לאלוהים

זה נכון שהם כל הזמן רוצים שיעשו להם ויתנו להם ורק הם! אבל זה מגיע לשלב שכבר אפשר להחנק מהם כל החיים שלנו סובבים סביבם סביב הבעיות שלהם סביב התסכולים מה איתנו?!?!?!? נולדנו רק "לשרת" אותם או נולדנו קצת להנות מהחיים?!? נכון יש להם בעיות הם מסכנים אבל לנו גם מגיע קצת אוויר קצת שקט (ככה לפחות אני חושבת).

 

[מורןא]

רוי....

נכון שזו ההרגשה לפעמים?!?!?!? יחד עם זה אסור לנו להפסיק את החיים שלנו, צריך ללמוד לחיות עם זה ולהמשיך בחיינו. אי אפשר ואסור להכנס לזה עם כל הנשמה אחרת גם אנחנו נהיה חולים... שלך מורןא

 

[revital היחידה]

מורן היי

אולי את באמת צודקת?!? צריך פשוט להמשיך הלאה... למרות הצער והכאב. רויטל.

 

[jinjetta]

אני חייבת להודות

שהדברים שעולים בדיון הזה קצת מוזרים לי. אין לי ספק שטיפול בבן משפחה פגוע נפש הוא קשה מאוד - גם לי יש אחד כזה. אבל איכשהו התחושה שעולה לי מהדברים הנאמרים כאן היא שהדמויות איתן אתם מתמודדים (מתמודדות) הן נורא אינפנטיליות. ואני לחלוטין מסרבת לקבל תפיסה שכזו של אנשים בעלי מוגבלות כלשהי, ובמקרה זה מוגבלות נפשית. בני המשפחה שלנו מתמודדים עם מוגבלות. מוגבלות קשה ובעייתית, אבל בו בזמן שאנחנו עוזרים להם ותומכים בהם, אנחנו גם צריכים ללמד אותם עצמאות. זה לא קל, אבל זה משתלם, בסופו של דבר, לכל הצדדים. רוב חולי הנפש החיים בתוך הקהילה, גם אם מצבם אינו מזהיר מבחינה נפשית, מסוגלים לקיים חלק מהתפקודים, במידה ומאפשרים להם לעשות כן (לדעתי המקרים שבהם זה לא מתאפשר הם בודדים וחריגים, ולא הנורמה). אבל לא פעם, הגורמים המטפלים בתוך המשפחה (כלומר, אנחנו) מפתחים מין אובר-דאגה שכזו, ולא נותנים לפגוע/ת הנפש להתמודד עם החיים באופן עצמאי. למי שגם ככה קצת קשה להתמודד עם החיים, בגלל מחלת הנפש, זו הזדמנות נהדרת לסגת לאחור, ולפתח תלות בגורם המטפל. ואז נכנסים ללופ נוראי שבו אין יותר כוח לטפל אבל גם לא יודעים איך לשחרר. אני יודעת שאלו דברים קשים, ואני אומרת אותם במלוא הזהירות, כיוון שאני בעצמי לא בטוחה שאהיה מסוגלת לעמוד במה שאני אומרת, אבל אני חושבת שלא פעם אנחנו, כבני המשפחה, גורמים בעצמנו ובמו ידינו לתלות הזו שכל כך מעצבנת אותנו אח"כ.

 

[revital היחידה]

jinjetta שלום לך!

אני רוצה להגיב ולומר לך שיש הרבה במה שאת אומרת אני מרגישה לפחות במשפחתי שאבא שלי לא נותן לאחי להתמודד והכל אבל הכל הוא מכניס לו לפה... שום דבר אבל באמת שום דבר הוא לא מסוגל לעשות לבד הוא כמו שאמרת תלותי לחלוטין וזה באמת נובע מכך שכל החיים עטפו אותו בבועה והיום שכבר נמאס אז קשה לשחרר אבא שלי הגיע למצב שכבר עלינו הוא לא סומך בדרכי הטיפול הוא סומך רק על עצמו ואחי לא מוכן שנתקרב לפעמים כי הוא רגיל רק לאבא שלו... גם שבא לנו אי אפשר!!! זאת התמודדות אין סופית זאת התמודדות קשה.... את כותבת ללמד אותם עצמאות , עצמאות?!?!?!!? תלוי כל מקרה לגופו מה חומרת "המחלה" מהי רמת התפקוד של החולה . עצמאות צריך ללמד מהתחלה יש כאלו שכבר מאוחר מדי ללמד אותם. אחי נמצא במצב שכבר אין מה לעשות יותר נכון הוא לא רוצה לעשות כלום נותנים לו אין ספור אפשרויות ודרכי שיקום אך צורת ההתמודדות שלו היא לא לעשות כלום לעשן לישון להסתגר להגיד "אני מסכן" אין לזה פתרון השאלה היא מה עושים?!?!? נותנים לזה להמשיך ?!?!?

 

[jinjetta]

מה אני אגיד לך..

אין לי ספק שאין פה נוסחאות פלא, אבל אני חושבת שמעטים הם המקרים שבאמת כבר אין מה לעשות... לפני כמה זמן, ובניגוד מוחלט לדעתי, אמא שלי הסכימה שאח שלי יגור אצלנו תקופה מסוימת (זה אחרי שהוא גר מחוץ לבית כבר 15 שנים בערך - החלטה שהוריי קיבלו כדי לאפשר לנו חיים נורמליים יותר). ברגע שיש מישהו שיעשה בשבילו את הדברים (יכין לו אוכל, יכין לו קפה 8 פעמים בשעה וכיו"ב) אז הוא לא עושה כלום. באחד הימים שמעתי אותם מתחילים לריב.. אח שלי רצה איזה משהו, אמא שלי לא הסכימה, הוא התחיל לצעוק - בלאגן. יצאתי עצבנית נורא מהחדר שלי והתחלתי לצעוק עליו שירגע ושהפוזות שלו לא עושות רושם על אף אחד בלה בלה בלה, ואפילו איימתי שאתקשר למשטרה ועשיתי את עצמי הולכת לטלפון. רק כדי שיהיה ברור, אח שלי מבוגר ממני ב-12 שנה.. זה לא מרגיש לי כמו מצב טבעי לצעוק עליו. אבל, מסתבר שזה עזר. הוא רטן, אבל התרצה. כשאני אומרת עצמאות, אני לא מדברת בהכרח על ניהול חיים רגילים לחלוטין. אבל לא לאפשר להם להתנוון לגמרי. הם זקוקים לעזרה, הם זקוקים לסביבה תומכת ומותאמת להם, בהתאם למגבלות שלהם, אבל אני חושבת שרוב חולי הנפש מסוגלים להסתדר בכמה תפקודים בסיסיים, אם רק נותנים להם ולא נותנים להם להשען באופן מוחלט עלינו. זה לא פשוט לדעת מתי להושיט יד ומתי לשחרר, אבל נראה לי שניסוי וטעיה חיוניים כדי להפוך את החיים בבית לנסבלים יותר. גם אח שלי, אם רק היו נותנים לו, היה כל היום ישן ומעשן. צריך להיות חזקים ולאט לאט להפסיק את זה (בהתאם לאפשרויות.. וכמובן, כל מקרה לגופו). אני פשוט מכירה כמה וכמה מקרים שבהם המצב ה"אובייקטיבי" של פגוע הנפש לא היתה כזו שלא מאפשרת לו לעשות כלום, אבל הוריו פשוט מאוד לא נתנו לו לעשות כלום. כלום. ישן ורואה טלוויזיה, רק שלא יתאמץ. אי אפשר להפוך את פגוע הנפש לשליט הבלתי מעורער של הבית - זה לא בריא למשפחה באופן כללי ולבן המשפחה החולה בפרט, ומכמה מקרים שאני מכירה, זה היה הכיוון. והשרשור הזה, שאני מבינה שהוא שרשור קיטורים שכזה העלה אצלי את הדברים. אי אפשר רק להתלונן כל הזמן, וכדאי למצוא דרכים לפתרון, גם אם הנ"ל לא יהיה מושלם.

 

[מורןא]

אני חושבת שהם יכולים

להתפקד ברמה בסיסית ואפילו מעבר. יכולת פה זה לא תמיד הבעייה. אם אמא שלי הייתה יותר בטוחה בעצמה היא הייתה יכולה ללא ספק להתמודד בצורה אחרת עם החיים, למצוא לעצמה (ממזמן) כבר חבר לחיים, למצוא עיסוק שיעניין אותה וכו'... אנשים חולי נפש הם בהחלט לא מפגרים אבל הם נכים נפשית ולכן גם תלויים בסביבה. לכן יש מסגרות מסויימות שמעודדות את התיפקוד והעצמאות, שאני מאד בעדם. הם מוגבלים נפשית לא שיכלית...

 

[הלילות שלנו]

הי יקירה

אולי תתרחקי ממנה קצת? אולי אז יהיה לך אויר? אולי תציבי גבולות??? בשביל עצמך ובשבילה מחזקת

 

[מורןא]

אני מניחה

שזה מה שאני עושה... תודה ( שלך מורןא