איך היא גדלה לי?

[darcp]

איך היא גדלה לי?

כתבתי כבר בפורום להיות הורים וקבלתי תשובות יפות אך אני עדיין במשבר.... ביתי בת 4 ו 8 חודשים ולאחרונה ממש גדלה לי בעיקר אחרי לידת אחיה בן ה 4 וחצי חודשים. אני יודעת שאני אמורה להיות מאושרת אבל היא כבר לא שלי כזה.... היא עושה המון דברים לבד. רואה טלוויזיה לבד, אם היא רואה משהו של יצירה לוקחת דברים ועושה אותו דבר לבד לבד. ואני חייבת לציין שאנחנו עושות יחד הרבה דברים חוברות, יצירה, ספרים והמון המון שיחות נפלאות. אני יודעת שהיא ילדה בוגרת אבל אני זקוקה לעצתכם איך להתמודד עם הגדילה וההתרחקות הטבעית ממני. אני יודעת שהחל מהרגע שהם נולדים אנו כל הזמן מתבגרים איתם נפרדים מהם אבל פתאום אין את הילדה הקטנה שלי וזה כל כך חסר לי.... אני חייבת גם לאמר שלה זה בסדר היא התבגרה ואני במשבר....

 

[חגית אמא של אלה]

קודם כל- התרגשתי../images/Emo24.gif

אין לי נסיון בענין ילדים שניים, אבל אני יכולה לתאר לי שארגיש כמוך כשהגוזלית שלי כשתגדל קצת רחוק ממני... אני חושבת שבכל זאת, אם אתן עדיין עושות הרבה דברים יחד, אז ההיפרדות שלה ממך היא תהליך נורמלי ומאוד בריא. בכל מקרה, אני מקווה שיענו לך פה בעלות נסיון. בהצלחה!

 

[החתולה השחורה]

היצלחת! המטרה של ההורות היא לגדל

אדם העומד ברשות עצמו, ואת בדרך הנכונה.

 

[דסי אשר]

כאמא לילדים גדולים מאד : 31+ 26

אני חווה כל הזמן פרידות, כי הם גדלים. חשוב מאד להבין ולהרגיש= גם את הכאב שבחווית הפרידה, אבל גם את ההבנה שזה הדבר הנכון- ולאפשר לילד שלנו להפרד ולגדול. רק עכשיו עברתי חוויה שכזו, ממש תהליך כפול של שמחה וכאב על פרידה. הילדה שלי, בת 26, שהייתי רוצה שתשאר בכיס שלי, והיא כבר מזמן לא- הודיעה לי שהיא נוסעת לעבוד ולחיות כשנה על יאכטה באיי סישל. מיד נתתי את ברכת הדרך. אך במקביל עברתי ממש סוג של תהליך אבל, על הפרידה הזמנית הממושכת. היה זה תהליך חשוב עבורי ועבורה. היא ידעה שאני אתה, מברכת אותה בכל לב על הצעד- אבל גם מאד עצובה.. ברור לך, שהפרידה של בתך- מעשית היא פרידה הרבה יותר מצומצמת. כן, מרגע יציאת התינוק מהרחם -מתחיל תהליך מתמשך של פרידה. ישנן אמהות מסוגים שונים. ישנן כאלה שאכן מתקשות בפרידה מילדיהן, וקושי זה מקבל כותרות שונות. ישנן אמהות שמודעות לכך שאינן יכולות להפרד מילדן, אך לא עושות דבר לאפשר את התהליך הבריא והטבעי. אחרות, בכלל לא מודעות לכך שרוצות שישאר תינוק. דסי

 

[שחר של עמית]

מאד מתחברת למה שכתבת, דסי

מרגע שילדתי את הבן שלי (הוא בן שנה וחמישה חודשים), הרגשתי שאנחנו כל הזמן בתהליך מסויים של היפרדות. והרגשות הם אכן מעורבים. מצד אחד אני מאד שמחה שהוא גדל, מתפתח, תופס עצמאות. ומצד שני - חרדה שלא יפגע, מצטערת שהוא כבר לא התינוקי המכורבל בזרועותי, כועסת שיש לו רצונות משלו שמתנגשים עם שלי. אני מקווה בשבילי ובשבילו שאדע, פחות או יותר, לנווט את דרכנו בין שני הקצוות הללו על הצד היותר טוב.