כמה דברים על זוגיות ובחירות
שלום לך
בתפיסה שלי אנשים יכולים להשתנות ללא גבול, אפילו מקצה אל קצה - אם הם רוצים ומוכנים להיות פתוחים לתהליך שינוי. שהוא תמיד תהליך של שנים. אני מאמינה בהתפתחות אישית וגם מוקפת כבר שנים רבות מאוד בתוצאות חיוביות של שינויים. אנשים הפתיעו אותי כבר בכל פרמטר אפשרי, כך שללא ספק מבחינתי אין דבר כזה לגבי שום אדם (ובשום גיל ובשום מצב) - "ככה הוא". כמו כל אדם לפעמים גם אני נלכדת בחשיבת "ככה הוא", אבל בעומק ליבי אני לא מאמינה בזה.
בתפיסה שלי גם אין ממש דבר כזה "לא מתאימים". אם אנשים רוצים להיות יחד ורוצים להיות בתהליך התפתחות אישי וזוגי - זה יכול להיות מדהים, ויהיה מדהים. אותו דבר הפוך. זה שזוג נראה בהתחלה "מתאים בול", אבל הם לא יתפתחו יחד - זה לא יהיה מדהים לאורך זמן. הורמונלית, האהבה הכימית, דועכת בבממוצע אחרי 4 שנים, או אחרי הילד הראשון, מה שמגיע קודם. אז אם נתבסס רק על "התאמה" או משיכה, לא נגיע רחוק.
ספרים נפלאים לקרוא על שתי הנקודות האלה הם: "כוחה של נחישות" מאת קרול דואק, ספר מאוד אהוב עלי שמדבר בהרחבה על התפיסה הזו של האם יש דבר כזה תכונות. כתבתי מאמר די פופולרי על הנושא הזה ועל הספר, שתוכלי בקלות למצוא. ספר נפלא אחר - על איך אנחנו בוחרים בני זוג ומה קורה לאהבה הרומנטית - הוא "לבסוף מוצאים אהבה" מאת מרויל הנדריקס, שגם עליו אני ממליצה בחום.
עכשיו אכתוב לך בנימה אישית יותר ולפי תפיסתי. לי הדבר החשוב ביותר בקשרים אישיים - גם רומנטיים וגם חבריים - הוא פתיחות לשינוי. מבחינתי, אם האדם פתוח לשיחות עמוקות (לא בהכרח ארוכות, וזו נקודה חשובה בין גברים לנשים), לחשיבה עמוקה על הפנימיות שלו ועל הדרך שלו בחיים - הקשר יעניין אותי. אם לא, אז לא. אני מתה משיעמום בשיחות סלון על מזג אויר, שיפוצים ונסיעות. ואני הולכת למעט מאוד אירועים כאלה. הקשרים שמבוססים על זה לא מחזיקים אצלי מעמד. כך שמבחינתי אם אדם לא מוכן לעולם להשתתף בסוג כלשהו של עבודה אישית/קבוצתית (ואני באמת אומרת כלשהו, יש מגוון אדיר) אז כנראה שלא נהיה קרובים אישית. ולא רומנטית (בעבר, כאשר שקלתי קשרים רומנטיים).
נקודה אחרת שתמיד השתמשתי בה והיא שנויה במחלוקת, אבל זו תפיסתי - המשפחה היא מראה חזקה מאוד לכוון ההתפתחות של אדם בחיים. בטח, כולנו משפרים את מה שהיה בדור הקודם. אבל בגדול, אם מסתכלים על ההורים שלנו - רואים את הכוון שלנו. אני לא משלה את עצמי שזה לא נכון גם לגבי אישית. ספציפית אני חושבת שהקשר הזוגי (בד"כ אלו הורים) שאדם גדל בתוכו הוא המודל העיקרי שלו לזוגיות, לטוב ולרע. אז כמו שאין אדם ללא קשיים, כך אין קשר זוגי ללא קשיים, ולא סביר לחפש בן זוג שמגיע ממודל של זוגיות מושלמת. בכל זאת, המודל שהאדם גדל בו מסמן את הקשיים העיקריים שיעלו בקשרים שלו. כן, אפשר להתאמן, כן, אפשר להתפתח, אפשר לשנות המון, המון - אבל הנטיה הבסיסית תהיה משהו כזה. אז ככה שאני תמיד התעניינתי להבין מעט את הדינמיקה הזוגית שבתוכה האדם גדל.
נקודה נוספת - מגיל צעיר ניסחתי לעצמי את התפיסה שלאדם יש מכלול התנהגויות חברתיות שאותן הוא מפנה לכל האנשים. אין דבר כזה להיות נדיב לחלק מהאנשים תמיד, ואלים לחלק אחר תמיד. האלימות תגיע לכולם בסופו של דבר - תלוי בזמן ובמצב. אז אין דבר כזה מבחינתי "לאמא שלו הוא מתנהג בביקורתיות נוראית, אבל אלי הוא תמיד מפרגן". לא. הוא יהיה ביקורתי אלי מתישהו - והשאלה היא, אם זה מקובל עלי. הרי ברור שיהיו קשיים לאורך הדרך. השאלה היא איזה קושי מקובל עלינו (כללית) ואיזה לא. וזה די ברור למן ההתחלה, אם מסתכלים. האם ביקורתיות זה משהו שאני מוכנה לקבל? חוסר סבלנות? עצבנות? הסתגרות? להבין מה כן ומה לא מוכנים לקבל.
ואחרון - בתפיסה שלי, אם את תהיי בתהליך התפתחות אישית שיעזור לך להתקרב יותר לעצמך, ולהבין יותר את עצמך ומה את רוצה - זה גם יצור שינוי חיובי בקשר, וגם יעזור לך להבין יותר טוב אם זה קשר שכדאי לך להמשיך לטפח, או לא.
בהצלחה
