איך אומרים להם?

[מבולבלונת]

איך אומרים להם?

איך שוברים להם את הלב? איך חוצים להם את החיים לשני פרקים, זה שלפני ש.. וזה שאחרי?? איך אומרים להם את זה, בלי לפתוח את זה לדיון? (תסתכלי על העין שלי, את באמת חושבת שזה נהיה לבד??) כל הקלפים על השולחן, הכתובת כתובה על הקיר אך הם עוצמים עיניים, מדחיקים, מכחישים, קצת סולחים ומתפללים, ומחבקים. חיבוק לא נוח בעליל. אבל איך אומרים להם שזהו זה, זה אני בדיוק וכך זה כנראה הולך להשאר. ותחסכו מעצמכם תגובות של : לא חייבים לומר ודומותיהן.

 

[חוזר בלי תשובה1]

לדעתי, אם מחליטים לומר

צריך לעשות את זה בעדינות ובאכזריות. כלומר, את כל האמת בפנים. שאת פשוט לא מאמינה בשום דבר שהם מאמינים בו. לא רק בדרך החיים שלהם אלא במהות. תשאלי אותם אם הם היו מעוניינים לשמוע מטיף אתאיסט כשהם בטוחים בדרכם, וזאת תהיה התשובה שלהם. זה לא שהם יעזבו אותך לנפשך. תמיד הם ימשיכו לחפור לך בעניין הדת או לרמוז כל מיני רמזים. אמא שלי אמרה לי היום `רק תחשוב על זה שיש המון מכחישי שואה היום. איך אתה מוכיח שהיה שואה`? אבל בגדול לאט לאט יניחו לך, או שיזרקו אותך קיבינימאט. בתוך לבם הם תמיד יאמינו שתחזרי בתשובה.

 

[הכל בשביל חלום]

ושאלה אחרונה

למה זה כ"כ קשה לעשות את זה? אני לעזאזל אני כ"כ אוהבת אותם שאני לא יכולה לצער אותם?

 

[אסטרולוג]

ברגישות ורגישות

עם המון דמעות. והאמת שלא חייבים לומר. בשביל מה זה טוב?

 

[רותם 36]

בשביל הבריאות הנפשית שלה

כמה אפשר לשמור בבטן סוד ולנסות להסתיר . יותר מידי אנרגיות ותחושות תיסכול .

 

[סוד צעיר]

לא תמיד

אדם בוגר שלא חי אצל הוריו איננו אמור לשתף אותם בנבכי מחשבותיו ולא צריך בשביל בריאותו הנפשית לעשות זאת לי זה לא חסר בכלל

 

[חוזר בלי תשובה1]

לך אולי לא

אבל אם היא שואלת איך כן לספר, סימן שזה מעיק לה. אני אישית הרגשתי חובה לספר.

 

[mister xy]

ומנין לך

שזה מעיק עליה נפשית? אולי סתם היא רואה חובה מוסרית לספר את זה להורים ועל זה אמרו לה שהיא לא חייבת. וגם אם זה באמת צורך נפשי בשבילה מותר לנסות לשכנע אותה להתמודד עם זה בלי לספר.

 

[חוזר בלי תשובה1]

ניתן לנסות

היא פשוט ביקשה שלא. וחוץ מזה, כשאתה מרגיש לא מוסרי כשאתה לא מספר משהו זה מציק לך נפשית לא? זה לא אומר שכל פעם כשמשהו מפריע לך נפשית אתה חייב לספר, כי תמיד השיקול הוא תועלת מול נזק. אבל זה עדיין מפריע נפשית.

 

[mister xy]

ואם מישהו רוצה להתאבד

ומבקש שלא יפריעו לו גם אז תגיד לא להפריע לו? כמובן שההשוואה היא קיצונית מידי אבל בכל זאת, היא החליטה לעשות איזשהו צעד דרסטי ויש מי שחושב שזה מיותר או לא נכון אז הוא מנסה למנוע ממנה לעשות את הטעות הזו.

 

[אביב זמיר 3]

../images/Emo45.gif

 

[אריה ההרים]

אני גם חושב כך.

לא צריך לומר , אלא לעשות מה שטוב לך . ואם מישהו או משהו נפגע אפשר לדבר איתו

 

[mister xy]

יש לדון כל מקרה לגופו

אני אישית החלטתי כמוך כדי לתת להורים שלי להנות מהספק ולא להנחית עליהם בבת אחת מכה כואבת כזו. אבל לא לכל אחד/ת זה מתאים...

 

[עץ שתול]

וואו... כיף לך שאת כבר עומדת שם

אני אף פעם לא עמדתי בסיטואציה דומה, אני רק יכול להבין את הדילמה ואת המורכבות שבענין. רק דבר אחד תדעי לך, הם אף פעם לא יקבלו את זה, לעולם הם לא ישלימו עם זה, תמיד הם יקוו יטיפו יתפללו וישתדלו... אולי הכי טוב זה לא לומר להם כלום, מלבד זה: אני כבר לא ילדה קטנה! תנו לי להחליט לבד על החיים שלי! זה לא מענינכם מה אני עושה או לא עושה! תפסיקו להתערב לי לחיים! גם לומר משפטים מאין אלה לאנשים שהדם שלהם זורמים לך בעורקים זה לא קל, אבל אפשר לנסח את זה בצורה יפה ועדינה כך שהמסר יקלט. בכולופן שיהיה לך המון הצלחה בהתמודדות

 

[סוג ב]

../images/Emo24.gif

אני לא חושבת שיש לי זכות לתת לך עצות. כזכור, ההורים שלי הפסיקו לדבר איתי כשהתגרשתי וחזרו אלי אחרי שכבר לא הייתי דתיה. הם רצו לקבל אותי חזרה והיו צריכים לקבל אותי עם כל החבילה. יאמר לזכות אבי, הוא לא מנסה ולא רומז בשום צורה, שאני צריכה לחזור בתשובה. אז תגידי לי את, מי אני שאתן לך עצות? נשאר רק

 

[mister xy]

פעם חשבתי על רעיון

לכתוב את הכל במכתב ולשלוח להם, אבל אני לא יודע אם הדרך הזו לא תפגע בהם יותר. בכל אופן, שיהיה לך

ואל תשכחי לספר אחר כך איך היה כדי שנוכל ללמוד מנסיונם של אחרים.

 

[sec op]

רעיון אפשרי: קצת במעשים, קצת בדיבורים

חוסר הקפדה לצד אמירות לא מקובלות בענייני אמונה, אמורים לעשות חלק ניכר מהעבודה. ויהוו כרקע לשלב הסופי. העניין של המעשים יעזור להמחיש וימנע מהם לעצום עניים ולנסות להדחיק, בתוספת אמירות שונות שיבהירו שלא מדובר במעידות מטעמי נוחות. בשלב שני, כבר יהיו הרבה יותר מסוגלים לשמוע על השינוי, גם אם לא יקבלו. *כמובן שזה בגדר רעיון בלבד היות ולא מכיר את הנפשות הפועלות, מקווה שהוספתי כיוון מחשבה.

 

[אביב זמיר 3]

אני לא מביע את דעתי

על עצם הגילוי. אם החלטת לגלות ,אני מציע שקודם תגידי להם שיש לך 'בעיות באמונה' ושאת לא מצליחה להתגבר עליהן.אז כמובן הם ירצו להוכיח את הדת בעצמם,וגם להציע שתלכי לרבנים,סמינרים וכל השיט הזה.ואז תתחילי להסביר שאת בעצם אחרי כל זה ועדיין עמוק ב'בעיה'.אולי בסופו של דבר תסכימי לעשות איזה צעד בשבילם,כמו ללכת לאיזה רב או משהו.בכל מקרה אל תכנסי לויכוחים איתם בשום אופן.תגידי שאת לא רוצה להכאיב להם או לפגוע בהם בעצם השאלות שלך. בצורה כזאת את מרויחה כמה דברים.א. שאי האמונה שלך לא מהווה התרסה כלפי החינוך שהם נתנו לך,הרי את כאילו מודה שיש לך בעיה.ב.שיקח להם הרבה זמן לקלוט שלא הולך להיות שינוי בדעות שלך.את המעשים שמראים על דעותייך תעשי בהדרגה, או לאחר תקופה.ג.הם יוכלו להשתעשע בתקווה ש'תחזרי לעצמך'.ד.עצם העובדה שלא יעלו המילים יציאה בשאלה,כפירה וכדומה,תגרום להם לקלוט את השינוי שלך בצורה פחות סיוטית.פשוט עניין של שיווק. בהצלחה ! ותשתפי.

 

[מחופש לחרדי]

לדעתי

אם את שם, במצב, ברצון הזה להגיד ולספר, תלכי על זה. הייתי שם. זה לא קל. בכלל לא, אבל תדגישי להם, שהם יכולים להראות את אהבתם אלייך, בהבנה למרות שאת מבינה את הקושי. אל תצאי בהצהרות וצעקות, אלא תסבירי כמו שאמרו כאן ברגישות וכמובן תוסיפי שאת מכבדת, מעריכה וכו`. המון הצלחה מחזיק לך אצבעות.