איזה מטומטמת (ט')

איזה מטומטמת (ט')

"את רעבה רוצה לשבת באיזה מקום?" "לא, תודה, אני לא אוכלת בחוץ..." "אויש איזה מעצבנת את" (בציניות כמובן... כי הוא מכיר אותי....) ככה היה וככה ישאר למה אני חייבת להרוס הכל?? בדיוק ככה הברחתי ההוא שלפניו וגם את הקודם מה עושים? גם ככה אני מפחדת פחד מוות מחבר ומחוייבות גם ככה זה ידיד שאני מפחדת בכלל על לחשוב להיכנס איתו לסוג קשר שכזה אבל שנינו יודעים שזה יותר מידידות.... אז מה עושים? נמאס כל פעם לבוא מחדש ולהגיד "אתה שומע, יש לי משהו לספר לך בקשר אליי...." ואני לא מסוגלת לשנות את זה, לא מסוגלת, מצטערת אולי הגורל שלי זה להיות לבד לנצח אולי.... (ואני לא חדשה, פשוט לא רוצה לעשות לעצמי אאוטינג רציני....)
 
כן. הגורל שלך להיות לבד לנצח.

טוב לא. זו ציניות. למה את חושבת ככה? הגורל שלך הוא מה שאת מייעדת לך. את רוצה לבד? יהיה לבד. את רוצה בשניים? תעבדי על עצמך. מערכת יחסים זו מחוייבות לחיים. את צריכה להשקיע, אחרת הכל שוקע.
 
אבל אני ישר נבהלת...

כל פעם כשזה מגיע לפן רציני יותר ועמוק יותר אני נבהלת ואני כבר כ"כ מיואשת, באמת, אני כבר אבודה... לא יודעת מה לעשות.
 

limf

New member
סייפנית,

אני לא מסכימה עם הגישה הדיכוטומית שאת מציגה "את רוצה לבד? יהיה לבד. את רוצה בשניים? תעבדי על עצמך." לפעמים זה לא עובד ככה. יש אנשים [למשל, אני] או מצבים או תקופות שבהם רוצים גם לבד וגם יחד או שקשה לבד, אבל גם קשה יחד ולא ממש ברור מה רוצים יותר או מה קשה יותר או ממה פוחדים יותר ואז מחפשים קשרים של "להיות בלי - להרגיש עם" [או להיפך]. אני אדם כזה.
 
אבל את מדברת על תקופות קצובות

ואני מדברת על קביעות על ההחלטה אם רוצים בשניים לתמיד וגם בשניים לתמיד יש תקופות של לבד ובדידות אבל לפחות יש שניים, כזה שמחכה עד שיעבור משבר... אני מדברת על מצב קבוע ולא מצב נתון רגעי
 
כן

אני בטיפול, ניסיתי לדבר עם הפסיכית על זה כמה פעמים אבל לא יצא מזה הרבה לצערי...
 
באמת קשה.

יש פה כמה נושאים שונים שמתחברים. ההפרעת אכילה. הפחד ממחויבות וקשר אינטימי. פחד לאבד ידיד אולי?. את צריכה לענות לעצמך על השאלות, ממה את פוחדת שיקרה?. אם היה לכם קשר באמת קרוב, אז היית יכולה להסביר לו על ההפרעת אכילה, ושלא ילחץ עלייך, אבל במקביל כן היית יכולה לנסות לעבוד על זה, ולשנות. הרי את לא, לא תאכלי בחוץ לעולם, לא?. אולי אפילו ההפרעת אכילה משרתת לך את המטרה של להרחיק אותו, כי את לא בטוחה איתו וזה תירוץ מצוין למה לא לצאת... אם זה מאוד יפריע לך, אז תשני, תלחמי בדפוסים ותצאי. תדברי איתו, ואם זה יבריח אותו שיברח... אין לך מה להפסיד. זה אחד המחירים להיות עם הפרעת אכילה, קשה להיות בקשר של בני זוג כשאחד הצדדים חולה, זה גם לא פייר שהוא יטפל בך... הדבר היחיד שאני יכולה להציע לך זה לדבר על זה בטיפול, שוב, וגם איתו, לראות עד איפה זה אמיתי ואיפה זה סתם פחדים שלך.
 
אני מפחדת מהכל

זאת בדיוק הבעיה כל דבר שיכול לקרות מבעית אותי, רק עצם המחשבה וההדמיה במוחי מה יכול לקרות גורם לליבי להלום בחוזקה... וזה מאוד מפריע לי, אבל השינוי, הלחימה קשים מנשוא גם הם. ויש לי מה להפסיד, אם אני אבריח אותו זאת תהיה עוד סיבה למה לא לנסות פעם הבאה... ואת צודקת ואין ספק שכשאחד מבני הזוג חולה זה מאוד קשה לצד השני, וזה באמת לא פייר, אבל קורה, אנשים לא מתאהבים במחלה או בהפרעה כזאת או אחרת, הם מתאהבים בבן אדם בגלל מי שהוא, אז אני בתוך תוכי יודעת שמי שבורח ממני בגלל זה אין לו עתיד איתי גם ככה... אולי אני באמת אדבר על זה בטיפול, אבל גם בטיפול קשה לי לדבר על זה, אני כאילו מתביישת לדבר אפילו על כל מה שקשור ביחסים ובעניינים שבינו לבינה....
 

limf

New member
וואוו, זה כאילו אני כתבתי את ההודעה הזו

[ולא, זו לא אני, למרות ש"דברים בעלמא" כתבה שהיא לא חדשה רק כותבת בניק שונה מהרגיל. הניק הרגיל הוא לא לימפ...]. אני ממש מזדהה עם הרצון בקשר ויחד עם זאת תחושת הפחד ממחוייבות. אבל, כתוב בכרטיס שלך שאת בת 21. אם זה נכון, אז נשאלת השאלה מה הלחץ? זה הרי בדיוק הגיל להיות בקשר בלי מחוייבות [ולא - קשר בלי מחוייבות לא חייב להיות מושתת על סקס בלבד. לא לזה התכוונתי. יש הרבה ואריאציות על "להיות בלי - להרגיש עם"]. אז מה באמת רע בלשדרג מעט את הקשר עם הידיד לידידות מעט יותר קרובה? זה לא חייב להיות או ידיד או חבר עם מחוייבות לוחצת. [ולקרוא לעצמך מטומטמת זה משהו שלא מוביל למקומות טובים בכל מקרה. אז אל].
 
חחח מצחיקה....

[ הנה אני גם אגיד בשבילך, אני לא לימפ :) ] נכון אני בת 21, אבל אנשים בגילי כבר חוו כל כך הרבה, ואני בקושי התנסיתי בחבר אמיתי, זה קשה ככה, כשכולם מדברים עם ניסיון אמיתי ואני בקושי, לפעמים אפילו מנסה "ליפות" את העובדות כדי שאני לא אראה כ"כ אומללה.... והידיד, אני לא בטוחה בקשר לרגשות שלו כלפי ואני מפחדת לפעול ראשונה, אני לא מהבחורות האלה שיש להן אומץ בעניינים האלה (לצערי כמובן). שלא לדבר בכלל על העובדה שזאת פעם ראשונה שיש לי ידיד אמיתי ולא סתם ידיד של "היי היי..." בקיצור, זה לא פשוט כמו שזה נשמע, ואם את כמוני אז אני מניחה שאת מבינה.... ונכון, לקרוא לעצמי מטומטמת זה דבר מטומטם בפני עצמו, אבל עדיף מאשר לקרוא לעצמי אוילית, נואלת או כסילה, לא? זה נשמע יותר מתוחכם....
 

limf

New member
ככל שאני קוראת אותך יותר

אני מזדהה יותר ויותר. זה ממש מפחיד. כאילו אני כתבתי את הדברים האלה... אבל, פה ספיציפית את כותבת משהו שונה - כלומר, בואי נפריד בין שני דברים: עד כמה את רוצה חבר בשבילך, בגללך, מסיבות "פנימיות" שלך? זה עניין אחד. עניין אחר, נפרד הוא - האם את רוצה חבר כדי לא להיות "יוצאת דופן", כדי להיות כמו כולם? זה עניין אחר. [ושוב, עם שני הדברים אני יכולה להזדהות]. אני חושבת שאם העניין המרכזי הוא ה"כמו כולם" - אז אל תלחיצי את עצמך. אם זה מנחם אותך אז החבר הראשון שלי היה בגיל 25 [כן...]. אני יודעת שאני לא דוגמא מייצגת לכלום, אבל בכ"ז...
 

נשמת

New member
אני אוהבת

את הלגיטימציה שאת משרה פה, את הנוחות. את הקבלה. את שילוב מנצח של תכונות, יש לך אישיות יוצאת-דופן. ואני אוהבת לראות את זה.
 
יש משהו בדברים שאת אומרת

כי באמת יש משהו בתוכי שאומר לי שאני צריכה להיות כמו כולם, כי זה נראה לי דבר חריג שלא חוויתי מעולם מערכת יחסים רצינית.... זה גם חלק מהאופי שלי, שאני תמיד חושבת "מה חושבים עליי..." ואז אני בעצם חייבת לרצות את כולם. מצד שני זה גם משהו בתוכי שמפחד שאני לא נורמלית... גם ככה יש לי את הבעיות שלי, אז גם בזה אני צריכה להיות "בעייתית"?
 
דבר ראשון

מטוטמת את לא, ואין שום סיבה לכתוב את זה ולהרגיש ככה. מה שאת מתארת מאוד מוכר גם לי ושאני סוף סוף כן בחרתי להיכנס למערכת יחסים כזאת נכנסתי יחד איתה למערבולת של רגשות ופחדים ומחשבות. אני חושבת שהפחד הזה הוא לא סתם ושצריך להבין מאיפה הוא נובע כדי שנדע גם איך לטפל. אמרת שכשהעלת את זה בטיפול זה לא צלח. תנסי לחשוב למה? לא יודעת אם עזרתי במשהו בכל מקרה שולחת חיבוק חיזוק!
 
אני חושבת הרבה

על למה אני לא מצליחה אפילו לדבר על זה כמו שצריך, זה נושא כאוב אצלי כנראה השניים הקודמים שניסיתי להיות איתם לפחות ברחו ממני דיי מהר, אפילו דיי פגעו הקודם כבר ממש הרס אותי, זה לא כאב הרבה באותו רגע, והאובדן לא כאב כמו ההרגשה שפשוט מוותרים עלייך, לא רוצים אותך זה החלק הכי קשה, אני חושבת. עזרת הרבה, גרמת לי להיזכר, להבין עוד קצת למה זה כ"כ קשה לי וזה הכי חשוב תודה.
 
למעלה