איזה יום נאחס
היום יום הולדת. בשנים האחרונות היום הולדת קשור אצלי במשהו רע מאוד שעשה לי אמיר. ומאז אני מסרבת לחגוג, אבל מה, היום הולדת מגיע ואני רק רוצה שילך. או לפחות לא להיות לבד. ובעצם, יש מישהו קצת בחיים שלי. מישהו שבאמת, אבל באמת רוצה אותי. מהמקומות ההכי עמוקים ונכונים של הנשמה. והוא מוצא חן בעיני מאוד. אנחנו כבר מכירים כמה שנים וניסינו פה ושם, בלי הצלחה. הפעם אמרנו שזה יקרה. אלא מה אין משהו פחות חשוב ממני בחיים שלו. (והוא באמת רוצה אותי אני יודעת שבאמת). אבל הוא כבר הרבה שנים לבד עסוק ועמוס. וזה לא קורה. היה היום ארוע בעבודה נוכחות חובה. הזמנתי אותו להצטרף. זה לא ארוע עונש, באמת ארגנו משהו יפה. והוא שמח, ואמר שאולי. אמרתי לו, נורא מבקשת ממך תאמר לי כן או לא. וכלום. לא כן ולא לא. וגם לא צלצול ליום הולדת. אז הלכתי לבד למסיבה ושנאתי אותו מאוד. שנאתי אותו מאוד כל הדרך ושהגעתי הדבקתי חיוך על הפרצוף ושמחתי לפגוש אנשים שכבר מזמן לא יצא לי לראות, ושמחתי עם המוסיקה, ושמחתי לשמוע כל מיני דברים, והתחבקתי המון. מאוחר בערב פתאום ראיתי את הפסיכולוגית לשעבר שלי. היא ואני נפרדנו רע מאוד. זה ספור אחר לגמרי שאין לי כוח לגעת בו עכשיו. היא לא קשורה כלל למקום העבודה שלי, אבל אני יודעת שהיא לעיתים קרובות נדחפת לארועים. היא גם קנאה בי מאוד שאני עובדת שם, וגם זה ספור שאין לי כוח לגעת בו עכשיו. שהייתי בטיפול תמיד ספרה לי על הארועים, ארועים שאני הייתי מגיעה לדקה, או אפילו מבריזה. שאלתי אותה כמה פעמים איך היא קשורה, וסרבה לומר לי. אני חושבת שאינה קשורה כלל, רק גרופי שכזו. ראיתי אותה והיא נראית רע מאוד. אין לי מושג אם היא ראתה אותי. סביר שהיא ראתה אותי, הרי היא יודעת שאני אהיה שם. אני שונאת אותה יותר מאשר אני שונאת אותו, כי היא באמת עשתה משהו נורא. הוא סתם עסוק. ולא מנומס. אז הלכתי. לא יכלתי להשאר שם יותר. לא הלכתי. ברחתי. ולא מגיע לי לברוח ממסיבות נוכחות חובה של העבודה רק בגלל שהיא פתאום נדחפה. גם לא מגיע לי להגיע לבד למסיבה שממש לא רציתי להגיע אליה לבד רק בגלל שהוא איש לא מנומס ולא מתחשב. ובכלל לא מגיע לי לבלות לבד את היום הולדת רק בגלל שהוא שכח שיש לי יום הולדת ושכח שאני קיימת. הוא יאלץ ללכת. ביי ביי. אין לי כוח לשטויות שלו. הוא באמת רוצה אותי, אני מאוד מאמינה לו. אנחנו פשוט לא מותאמים. אני רוצה איש שיהיה פה ויחבק אותי. פיזית. בטח עוד רוקדים שם במסיבת נוכחות חובה. היא רוקדת? אין לי מושג. פעם אחרונה שראיתי אותה היא עמדה ליד השולחן של הקינוחים ושאבה עוגות לתוכה. עוד מעט חצות וגם היום הולדת תגמר. סוף סוף. שיהיה לזה סוף. לילה טוב
היום יום הולדת. בשנים האחרונות היום הולדת קשור אצלי במשהו רע מאוד שעשה לי אמיר. ומאז אני מסרבת לחגוג, אבל מה, היום הולדת מגיע ואני רק רוצה שילך. או לפחות לא להיות לבד. ובעצם, יש מישהו קצת בחיים שלי. מישהו שבאמת, אבל באמת רוצה אותי. מהמקומות ההכי עמוקים ונכונים של הנשמה. והוא מוצא חן בעיני מאוד. אנחנו כבר מכירים כמה שנים וניסינו פה ושם, בלי הצלחה. הפעם אמרנו שזה יקרה. אלא מה אין משהו פחות חשוב ממני בחיים שלו. (והוא באמת רוצה אותי אני יודעת שבאמת). אבל הוא כבר הרבה שנים לבד עסוק ועמוס. וזה לא קורה. היה היום ארוע בעבודה נוכחות חובה. הזמנתי אותו להצטרף. זה לא ארוע עונש, באמת ארגנו משהו יפה. והוא שמח, ואמר שאולי. אמרתי לו, נורא מבקשת ממך תאמר לי כן או לא. וכלום. לא כן ולא לא. וגם לא צלצול ליום הולדת. אז הלכתי לבד למסיבה ושנאתי אותו מאוד. שנאתי אותו מאוד כל הדרך ושהגעתי הדבקתי חיוך על הפרצוף ושמחתי לפגוש אנשים שכבר מזמן לא יצא לי לראות, ושמחתי עם המוסיקה, ושמחתי לשמוע כל מיני דברים, והתחבקתי המון. מאוחר בערב פתאום ראיתי את הפסיכולוגית לשעבר שלי. היא ואני נפרדנו רע מאוד. זה ספור אחר לגמרי שאין לי כוח לגעת בו עכשיו. היא לא קשורה כלל למקום העבודה שלי, אבל אני יודעת שהיא לעיתים קרובות נדחפת לארועים. היא גם קנאה בי מאוד שאני עובדת שם, וגם זה ספור שאין לי כוח לגעת בו עכשיו. שהייתי בטיפול תמיד ספרה לי על הארועים, ארועים שאני הייתי מגיעה לדקה, או אפילו מבריזה. שאלתי אותה כמה פעמים איך היא קשורה, וסרבה לומר לי. אני חושבת שאינה קשורה כלל, רק גרופי שכזו. ראיתי אותה והיא נראית רע מאוד. אין לי מושג אם היא ראתה אותי. סביר שהיא ראתה אותי, הרי היא יודעת שאני אהיה שם. אני שונאת אותה יותר מאשר אני שונאת אותו, כי היא באמת עשתה משהו נורא. הוא סתם עסוק. ולא מנומס. אז הלכתי. לא יכלתי להשאר שם יותר. לא הלכתי. ברחתי. ולא מגיע לי לברוח ממסיבות נוכחות חובה של העבודה רק בגלל שהיא פתאום נדחפה. גם לא מגיע לי להגיע לבד למסיבה שממש לא רציתי להגיע אליה לבד רק בגלל שהוא איש לא מנומס ולא מתחשב. ובכלל לא מגיע לי לבלות לבד את היום הולדת רק בגלל שהוא שכח שיש לי יום הולדת ושכח שאני קיימת. הוא יאלץ ללכת. ביי ביי. אין לי כוח לשטויות שלו. הוא באמת רוצה אותי, אני מאוד מאמינה לו. אנחנו פשוט לא מותאמים. אני רוצה איש שיהיה פה ויחבק אותי. פיזית. בטח עוד רוקדים שם במסיבת נוכחות חובה. היא רוקדת? אין לי מושג. פעם אחרונה שראיתי אותה היא עמדה ליד השולחן של הקינוחים ושאבה עוגות לתוכה. עוד מעט חצות וגם היום הולדת תגמר. סוף סוף. שיהיה לזה סוף. לילה טוב
