גם מקס הלוחם בדרכים לא סתם סרט
והיה מלהיב מאד לצפות בו. ברור שהאלימות היא חלק מהעניין אבל זה בשום פנים ואופן לא סרט שנועד לעודד אלימות. ולמרות שצפיתי בו פעמיים-שלוש, וגם בכלבי אשמורת ובשבעה צעדים, אני עדיין תוהה אם הסרטים האלה שווים במחיר ההתרגלות לרמה כזו של אלימות. כנ"ל לגבי מציצנות לסוגיה. כנ"ל לגבי דציבלים. התשובה שלי היא שלא רוצה להתרגל לזה. זה הורג אצלי דברים שעדיין חשובים ושימושיים לי. מעדיפה לשמור את זה לסרטים דוקומנטריים, שמספרים לי על דברים שחשוב שאדע עליהם. לא רוצה שיציפו אותי בבדיון שמשתמש באמצעים קיצוניים רק כדי לראות לאן אפשר לקחת אותם, כי המבנה הנפשי שלי לא צעצוע של קולנוענים (גם לא של עיתונאי זבל, לא של משווקי כלות מאוקראינה ולא של כימאים ממעבדות אמסטרדם). ובלי שום קשר למה שאמרת על הסרט, מה שאורי קליין כתב עליו בארץ או מה ששמעת אחרים אומרים עליו, מיטשל משתמש באקטים מיניים של אנשים ממשיים לקידום מכירות. בדיוק כמו שלפוסטרים של "שבעה צעדים" נוסף הכיתוב "עולה על טרנטינו". עולה במה? באיכות האמנותית? או שיש בו יותר דם משראו אבותינו בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה? אחרי רוקדת בחשכה וצפיות חוזרות בדוגוויל - גם מנדרליי יצטרך להגיע לכבלים כדי שאצפה בו. בשורה התחתונה, השאלה היא אם כצרכנית יש לי גבולות משלי או לא; ואם לא - למה לא. מתוך הסכמה מודעת או בגלל כוחן של טכניקות המכירה? כי קוקה קולה באמת טעימה ממשקאות אחרים וב.מ.וו. כדאית ממכוניות אחרות? כי אני רוצה או כי חשוב לי להיראות שמאל רדיקלי תרבותי ונאור? אז הרשי לי להמשיך להיות חשדנית, מאד, כלפי אנשים שסומכים על המציצנות שלי שתביא אותי לקופת הקולנוע. אין להם על מה לסמוך.