שוב מתחילה מחדש
New member
איבדתי חבר../images/Emo7.gif
אנשים הם יצורים סתגלניים. אני זוכרת אחרי הפיגוע בדיזנגוף סנטר איך אנשים הסתובבו במשך ימים עם פרצוף המום ועם עצב נוראי. תחנות רדיו שידרו שירים עצובים ששמורים רק לימי זכרון. והחיים כאילו לרגע אחד נעצרו בזעזוע. אבל אז הגיע עוד פיגוע ועוד פיגוע. ופתאום אם היו מתחת ל 5 הרוגים או אם לא היו ביניהם כאלה עם סיפור חיים מרתק וכו`, אז החיים לא היו ממש נעצרים. היום אחרי פיגוע אפילו לא משנים את השירים שמנגנים. עולם כמנהגו נוהג. כך גם עם הקסאמים בשדרות. בהתחלה הזדעזענו. אח"כ התרגלנו. בחודשים האחרונים סיגלתי לי מנהג חדש. אני מתעלמת מהחדשות. לא שומעת חדשות. לא קוראת את העמודים הראשיים של העיתונים (בהנחה שנזדמן לי עיתון לידיים) ובכלל עושה מאמץ לחיות בבועה. בידיעה שהיתה היום בבוקר על הרוג מקסאם בשדירות לא היה שום דבר יוצא דופן. ראיתי את ההודעה ב YNET ומהר העברתי לאתר אחר. לא רואה לא שומעת. בצהריים פרסמו את שמו של ההרוג. אושרי עוז, בן 36 מהוד השרון הלב שלי פשוט נעצר באותו רגע. מתקשה להאמין שאני קוראת נכון את השם. הרי לא יכול להיות שדווקא אושרי יהרג. את אושרי זכיתי להכיר לפני 8 שנים. הוא ישב לידי בעבודה והיו לנו שעות של שיחות. גם לאחר שהוא עזב את העבודה ועבר לעבוד בפרץ בוני הנגב, שמרנו על קשר הדוק. מפגשים משותפים עם מי שהיתה חברה שלו ולימים אשתו. ארוחות ערב, מפגשים עם הילדים. ביום שהוא התקשר לספר לי שהם בהריון עם דניאל (היום בת שנתיים ושמונה חודשים), גיליתי שאני בהריון. את ההריון עברנו ביחד. הפעם האחרונה שדיברנו היתה לפני כחודש. הוא התקשר לשאול מה נשמע ואיך אני מתמודדת עם הגירושין. היה לי קשה לדבר ואמרתי לו שאני אשלח לו קישור לבלוג. לא דיברנו מאז. קשה לדבר על אדם כל כך יקר במושגים של היה. אושרי אדם כל כך אופטימי. תמיד עם חיוך על הפנים. תמיד מתייצב לעזרה. חבר טוב ואמיתי. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - רגע לפני שנכנסתי לגן היום, ניגבתי את הדמעות, העלתי חיוך ופתחתי את הדלת. הבן שלי רץ לקראתי. מחבקת אותו, מנשקת אותו וחושבת על דניאל שיושבת בגן ואבא שלה לעולם כבר לא יבוא לקחת אותה. אם אלוהים באמת לוקח רק את הטובים אז הגיע הזמן שהוא יתחיל לשנות את ההרגלים שלו. יהי זכרו ברוך
אנשים הם יצורים סתגלניים. אני זוכרת אחרי הפיגוע בדיזנגוף סנטר איך אנשים הסתובבו במשך ימים עם פרצוף המום ועם עצב נוראי. תחנות רדיו שידרו שירים עצובים ששמורים רק לימי זכרון. והחיים כאילו לרגע אחד נעצרו בזעזוע. אבל אז הגיע עוד פיגוע ועוד פיגוע. ופתאום אם היו מתחת ל 5 הרוגים או אם לא היו ביניהם כאלה עם סיפור חיים מרתק וכו`, אז החיים לא היו ממש נעצרים. היום אחרי פיגוע אפילו לא משנים את השירים שמנגנים. עולם כמנהגו נוהג. כך גם עם הקסאמים בשדרות. בהתחלה הזדעזענו. אח"כ התרגלנו. בחודשים האחרונים סיגלתי לי מנהג חדש. אני מתעלמת מהחדשות. לא שומעת חדשות. לא קוראת את העמודים הראשיים של העיתונים (בהנחה שנזדמן לי עיתון לידיים) ובכלל עושה מאמץ לחיות בבועה. בידיעה שהיתה היום בבוקר על הרוג מקסאם בשדירות לא היה שום דבר יוצא דופן. ראיתי את ההודעה ב YNET ומהר העברתי לאתר אחר. לא רואה לא שומעת. בצהריים פרסמו את שמו של ההרוג. אושרי עוז, בן 36 מהוד השרון הלב שלי פשוט נעצר באותו רגע. מתקשה להאמין שאני קוראת נכון את השם. הרי לא יכול להיות שדווקא אושרי יהרג. את אושרי זכיתי להכיר לפני 8 שנים. הוא ישב לידי בעבודה והיו לנו שעות של שיחות. גם לאחר שהוא עזב את העבודה ועבר לעבוד בפרץ בוני הנגב, שמרנו על קשר הדוק. מפגשים משותפים עם מי שהיתה חברה שלו ולימים אשתו. ארוחות ערב, מפגשים עם הילדים. ביום שהוא התקשר לספר לי שהם בהריון עם דניאל (היום בת שנתיים ושמונה חודשים), גיליתי שאני בהריון. את ההריון עברנו ביחד. הפעם האחרונה שדיברנו היתה לפני כחודש. הוא התקשר לשאול מה נשמע ואיך אני מתמודדת עם הגירושין. היה לי קשה לדבר ואמרתי לו שאני אשלח לו קישור לבלוג. לא דיברנו מאז. קשה לדבר על אדם כל כך יקר במושגים של היה. אושרי אדם כל כך אופטימי. תמיד עם חיוך על הפנים. תמיד מתייצב לעזרה. חבר טוב ואמיתי. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - רגע לפני שנכנסתי לגן היום, ניגבתי את הדמעות, העלתי חיוך ופתחתי את הדלת. הבן שלי רץ לקראתי. מחבקת אותו, מנשקת אותו וחושבת על דניאל שיושבת בגן ואבא שלה לעולם כבר לא יבוא לקחת אותה. אם אלוהים באמת לוקח רק את הטובים אז הגיע הזמן שהוא יתחיל לשנות את ההרגלים שלו. יהי זכרו ברוך
