אחרי שנה
שלום יקרות.
לא הייתי פה בכלל בכלל בחודשים האחרונים, אבל בשבועות הראשונים אחרי
שאמא שלי נפטרה מצאתי פה עזרה ונחמה.
היום יום השנה.
היום לפני שנה.
נתקפתי תחושות חזקות מידי, ונזכרתי שאותו הדבר קרא לי לפני השלושים ופניתי אליכן פה.
התקלחתי עכשיו במים רותחים. למרות שבכלל חם בחוץ. ולרגע זה לא היה לי חם מידי. וכל פעם
שהרגשתי את הגוף שלי הוא בכלל היה קר. ורציתי רק להתעטף בחום. אבל הוא לא הספיק.
אני לא מצליחה לנשום.
לא מצליחה להתאים את הנשימות שלי לאוויר החיצון.
לא מצליחה לבנות משפט שיהיה בו מספיק אוויר בשבילי.
בימים האחרונים אני משחזרת כל הזמן את החוויות של הימים האלה לפני שנה.
מאז שאני ילדה יש לי קטע כזה עם זיכרון. שאני תמיד חושבת איך זה שאפשר לזכור חוויה לפרטים,
אבל אף פעם אי אפשר באמת לחוות אותה שוב, אף פעם אי אפשר באמת להזדהות לגמרי עם
האני שחוותה את החוויה ההיא.
והיום עברתי על מכתבים והספדים מהתקופה של היום, לפני שנה, וכשניגבתי איזו דמעה, הרגשתי
שאני צריכה איזה משהו חם לשתות, ואינסטנקטיבית הרמתי את הראש כדי לבקש מאחת החברות שלי שכל הזמן שואלות אותי אם אני רוצה כוס מים או קפה או מרק או עוגה או כל מיני דברים שלא ידעתי על קיומם. כמו
שהיה במשך השבעה. ופתאום הרגשתי את אותה הרגשה - שאני חייבת את הבית, חייבת שהוא יעטוף אותי,
חייבת לא לצאת ממנו עכשיו שלושים יום.
הרגשתי את השבעה, והרגשתי את השלושים, והרגשתי שאני צריכה אותם שוב, ושאני רוצה שהזמן יעמוד,
לא רוצה שעברה שנה, לא רוצה להצטרך לקום מחר בבוקר לעבודה.
רוצה את כל המקום שבעולם לחוות את הדבר הזה שקרה לי. הכל קרה.
שלום יקרות.
לא הייתי פה בכלל בכלל בחודשים האחרונים, אבל בשבועות הראשונים אחרי
שאמא שלי נפטרה מצאתי פה עזרה ונחמה.
היום יום השנה.
היום לפני שנה.
נתקפתי תחושות חזקות מידי, ונזכרתי שאותו הדבר קרא לי לפני השלושים ופניתי אליכן פה.
התקלחתי עכשיו במים רותחים. למרות שבכלל חם בחוץ. ולרגע זה לא היה לי חם מידי. וכל פעם
שהרגשתי את הגוף שלי הוא בכלל היה קר. ורציתי רק להתעטף בחום. אבל הוא לא הספיק.
אני לא מצליחה לנשום.
לא מצליחה להתאים את הנשימות שלי לאוויר החיצון.
לא מצליחה לבנות משפט שיהיה בו מספיק אוויר בשבילי.
בימים האחרונים אני משחזרת כל הזמן את החוויות של הימים האלה לפני שנה.
מאז שאני ילדה יש לי קטע כזה עם זיכרון. שאני תמיד חושבת איך זה שאפשר לזכור חוויה לפרטים,
אבל אף פעם אי אפשר באמת לחוות אותה שוב, אף פעם אי אפשר באמת להזדהות לגמרי עם
האני שחוותה את החוויה ההיא.
והיום עברתי על מכתבים והספדים מהתקופה של היום, לפני שנה, וכשניגבתי איזו דמעה, הרגשתי
שאני צריכה איזה משהו חם לשתות, ואינסטנקטיבית הרמתי את הראש כדי לבקש מאחת החברות שלי שכל הזמן שואלות אותי אם אני רוצה כוס מים או קפה או מרק או עוגה או כל מיני דברים שלא ידעתי על קיומם. כמו
שהיה במשך השבעה. ופתאום הרגשתי את אותה הרגשה - שאני חייבת את הבית, חייבת שהוא יעטוף אותי,
חייבת לא לצאת ממנו עכשיו שלושים יום.
הרגשתי את השבעה, והרגשתי את השלושים, והרגשתי שאני צריכה אותם שוב, ושאני רוצה שהזמן יעמוד,
לא רוצה שעברה שנה, לא רוצה להצטרך לקום מחר בבוקר לעבודה.
רוצה את כל המקום שבעולם לחוות את הדבר הזה שקרה לי. הכל קרה.
