אחרי כמה שיעורים אפשר ממש להלחם
- פותח הנושא סופרנו
- פורסם בתאריך
תשובה מדוייקת:
בסגנון יאנג הקצר זה לוקח 732.5 שיעורים בממוצע, בסגנון צ´ן זה לוקח קצת יותר (734.2 שיעורים) אך ההתגוננות טיפה מעמיקה יותר במצבים בהם גובה התוקפים עולה על 173 ס"מ. בקטע הזה הכי מומלץ ללמוד את סגנון יאנג ה"מלא", כי שם אפשר להגיע ליכולת התגוננות טובה תוך 459 שיעורים בלבד, ליכולת התגוננות "על טובה" תוך 529 שיעורים וליכולת התגוננות "תת מעולה" תוך 678 שיעורים בלבד! סתאאאאאם!... אני לא צוחק עליך, אני סתם מפגין את חוסר ידיעותי בשיטות ידועות של טאי צ´י + את חוש ההומור הלקוי שלי. אני מקווה שיהיו פה כמה פורומיסטים יותר רציניים, שיוכלו לענות לך... (דוד? הלו? מה קורה?!) ואגב, אתה חדש פה, לא? אז... ברוך הבא!!! בן
בסגנון יאנג הקצר זה לוקח 732.5 שיעורים בממוצע, בסגנון צ´ן זה לוקח קצת יותר (734.2 שיעורים) אך ההתגוננות טיפה מעמיקה יותר במצבים בהם גובה התוקפים עולה על 173 ס"מ. בקטע הזה הכי מומלץ ללמוד את סגנון יאנג ה"מלא", כי שם אפשר להגיע ליכולת התגוננות טובה תוך 459 שיעורים בלבד, ליכולת התגוננות "על טובה" תוך 529 שיעורים וליכולת התגוננות "תת מעולה" תוך 678 שיעורים בלבד! סתאאאאאם!... אני לא צוחק עליך, אני סתם מפגין את חוסר ידיעותי בשיטות ידועות של טאי צ´י + את חוש ההומור הלקוי שלי. אני מקווה שיהיו פה כמה פורומיסטים יותר רציניים, שיוכלו לענות לך... (דוד? הלו? מה קורה?!) ואגב, אתה חדש פה, לא? אז... ברוך הבא!!! בן
ועוד משהו!!
אני בחופש וזו הסיבה שאני בבית וכותב בשעות כאלו (לא חושפ גדול חופש מהעבודה אני לא כזה צעיר!) אבל מה אתה עושה בשעות כאלו טין לך כאילו שיעורים מקודם בבוקר, קאטה שאתה לעשות על הר בזמן הזריחה
כאלו. או שאתה מחזיק טכניקה סודית להפיכת חצי שעת לשוות ערך ל-8 אם כן גלה לי!!
אבשלום איש שג´ננות רבות לו ומתחיל להתגאות בזה
אני בחופש וזו הסיבה שאני בבית וכותב בשעות כאלו (לא חושפ גדול חופש מהעבודה אני לא כזה צעיר!) אבל מה אתה עושה בשעות כאלו טין לך כאילו שיעורים מקודם בבוקר, קאטה שאתה לעשות על הר בזמן הזריחה
דלית - delete
New member
תגובה מדוייקת למדי
מוכנות ללחימה אינה תלויה בסגנון, היא תלויה קודם כל באדם. לאחר מכן אפשר להאשים בזה את הסביבה בה גדל, קצת פחות אשם במחדל המדריך שלימד את האומלל, ורק בסוף, בפינה מאחור, תמצא את השיטה. אגב, לידיעתי סגנון יאנג הקצר נוצר ככלי בריאותי, ולא נלמד בד"כ כאמנות לחימה. אני מודע לכך שהתשובה לא ממש עונה על השאלה, אבל זה הטוב ביותר שאני מסוגל לו בשעה זו.
מוכנות ללחימה אינה תלויה בסגנון, היא תלויה קודם כל באדם. לאחר מכן אפשר להאשים בזה את הסביבה בה גדל, קצת פחות אשם במחדל המדריך שלימד את האומלל, ורק בסוף, בפינה מאחור, תמצא את השיטה. אגב, לידיעתי סגנון יאנג הקצר נוצר ככלי בריאותי, ולא נלמד בד"כ כאמנות לחימה. אני מודע לכך שהתשובה לא ממש עונה על השאלה, אבל זה הטוב ביותר שאני מסוגל לו בשעה זו.
טאי-צ´י ולחימה
בטאי-צ´י שאני לומד (המרכז הישראלי לטאי-צ´י), אם התחלת ללמוד בלי שום רקע קודם באמנויות לחימה, ואם אתה אדם ממוצע שמתענין בטאי-צ´י גם כאמנות לחימה ולא רק כענין בריאותי, לוקח בין שנתים לשלוש -בממוצע - להגיע לרמה טובה של יכולת לחימה, אחד-על-אחד. לחלק מהאנשים זה יקרה תוך שנה, לחלק תוך חמש. הטאי-צ´י של המרכז הישראלי לטאי-צ´י מבוסס על סגנון שפותח בשנות ה-30-20 של המאה הקודמת (ה-20), ונועד במקורו לשלב את הטוב בחמשת הסגנונות העיקריים של טאי-צ´י: צ´ן, יאנג, וו, וו (נכתב אחרת בסינית), ו-סון. המטרה היתה ליצור טקה שתהיה גם "שפה משותפת" לבתי-ספר מסגנונות שונים, וגם שתהיה "נקיה מטעויות" עקרוניות, כלומר תנועות שאינן מתאימות לעקרונות הבסיסיים של הטאי-צ´י, כפי שהבינו אותם המאסטרים שיצרו את הקטה. כך, לדוגמא, ויתרו על העמידה הנשענת קדימה של סגנון וו (אחד מהם, או שניהם, אינני יודע), אבל לקחו מאותו סגנון את סדר התנועות; ויתרו על ה"פה-ג´ינג" המפוצץ של סגנון צ´ן, אבל לקחו ממנו שתי בעיטות צידיות מהירות; ויתרו על כמה תנועות מסגנון יאנג, אבל לקחו ממנו את איכות התנועה; ועוד ועוד. צ´ן פאן לינג הביא את השיטה הזאת לטאיוואן, ושם הוא לימד אותה; בשלב זה היא עדין היתה "רק קטה של טאי-צ´י". ואנג שו-צ´ין למד אותה מצ´ן פא-לינג, אליו הוא התייחס כאל "אח", לא כאל "מורה". ואנג שו-צ´ין שינה את הקטה והתאים אותה לתפיסתו, שתהיה "קרש-קפיצה" לשיטה השלמה שאותה לימד קודם לכן - שינג-אי ופה-קואה. תנועות מסוימות השתנו (לדוגמא, ה"פי-פא", שבסגנון יאנג מתבצע כשכפות הידים בערך מקבילות ופונות זו-אל-זו, מתבצע אצלנו כשאצבעות הידים מצביעו אחת אל השניה, פחות-או-יותר; ב"הברש א הברך", המכונה אצלנו צעדים קדימה, הרגל העוברת קדימה מתרוממת גבוה, בעוד שאצל צ´ן פאן-לינג היא לא מתרוממת כמעט בכלל; כך גם ב"דחה את הקוף", צעדים אחורה; ועוד); העמידה הפכה לעמידה האחורית, המקובלת בשינג-אי (עמידת 60-40); ועוד. אבל ההבדל הגדול ביותר הוא, שהתנועות בקטה משתנות ככל שלומדים יותר את התנועות והעקרונות של שתי השיטות הבאות (שינג-אי ופה-קואה). כך, למעשה, אין דבר כזה "לסיים ללמוד טאי-צ´י" בשיטתנו, כי הוא משנה כל הזמן, בהתאם לרמה בה אתה נמצא ולידע שלך בשתי השיטות הנוספות; כך, בעצם, השיטה "שזורה", כמו מקרמה, משלוש שיטות התפורות אחת לתוך השניה. ואנג שו-צ´ין טען שרוב האנשים שיתחילו ללמוד שינג-אי, יעשו אותו "קשה-חיצוני", כי הם קשים מטבעם. הוא טען שצריך ללמוד טאי-צ´י כדי להתרכך ולהשתחרר לפני שלומדים את הכוח המתפרץ של שינג-אי, ושצריך ללמוד את הכוח המתפרץ של שינג-אי לפני שלומדים את הפיתולים וההתחמקויות של פה-קואה. לפני ואנג שו-צ´ין, השיטה שלנו נלמדה רק ע"י בודדים או קבוצות קטנות - כאלה שמאסטרים בחרו ללמד, ולא "המונים", כי הקפיצה מכלום לשינג-אי היתה גדולה מדי. מאז ואנג שו-צ´ין, השיטה מופצת להרבה יותר אנשים, בעקר בזכות ה"מדרגה" הנוחה של הטאי-צ´י. אבל ואנג שו-צ´ין לא רק עיצב את קטת הטאי-צ´י כך שתהיה "מדרגה" לשינג-אי, אלא כך שתמשיך לתוך השינג-אי והפא-קואה ככלי משתנה לתרגול עקרונות בסיסיים. בערך... כי אני יודע רק די מעט פה-קואה (אני לומד פה-קואה רק כשנתים וחצי), וייתכן מאוד שאני פשוט לא מבין מספיק. אני כן יודע שראיתי את הספר של צ´ן פאן-לינג, וראיתי את המורה של זאב, לואו דה-שיו, עושה מעט טאי-צ´י בסגנונו של צ´ן פאן-לינג, וההבדלים נראים לי גדולים מאוד - חלקם של דקויות, חלקם ממש עקרוני.
בטאי-צ´י שאני לומד (המרכז הישראלי לטאי-צ´י), אם התחלת ללמוד בלי שום רקע קודם באמנויות לחימה, ואם אתה אדם ממוצע שמתענין בטאי-צ´י גם כאמנות לחימה ולא רק כענין בריאותי, לוקח בין שנתים לשלוש -בממוצע - להגיע לרמה טובה של יכולת לחימה, אחד-על-אחד. לחלק מהאנשים זה יקרה תוך שנה, לחלק תוך חמש. הטאי-צ´י של המרכז הישראלי לטאי-צ´י מבוסס על סגנון שפותח בשנות ה-30-20 של המאה הקודמת (ה-20), ונועד במקורו לשלב את הטוב בחמשת הסגנונות העיקריים של טאי-צ´י: צ´ן, יאנג, וו, וו (נכתב אחרת בסינית), ו-סון. המטרה היתה ליצור טקה שתהיה גם "שפה משותפת" לבתי-ספר מסגנונות שונים, וגם שתהיה "נקיה מטעויות" עקרוניות, כלומר תנועות שאינן מתאימות לעקרונות הבסיסיים של הטאי-צ´י, כפי שהבינו אותם המאסטרים שיצרו את הקטה. כך, לדוגמא, ויתרו על העמידה הנשענת קדימה של סגנון וו (אחד מהם, או שניהם, אינני יודע), אבל לקחו מאותו סגנון את סדר התנועות; ויתרו על ה"פה-ג´ינג" המפוצץ של סגנון צ´ן, אבל לקחו ממנו שתי בעיטות צידיות מהירות; ויתרו על כמה תנועות מסגנון יאנג, אבל לקחו ממנו את איכות התנועה; ועוד ועוד. צ´ן פאן לינג הביא את השיטה הזאת לטאיוואן, ושם הוא לימד אותה; בשלב זה היא עדין היתה "רק קטה של טאי-צ´י". ואנג שו-צ´ין למד אותה מצ´ן פא-לינג, אליו הוא התייחס כאל "אח", לא כאל "מורה". ואנג שו-צ´ין שינה את הקטה והתאים אותה לתפיסתו, שתהיה "קרש-קפיצה" לשיטה השלמה שאותה לימד קודם לכן - שינג-אי ופה-קואה. תנועות מסוימות השתנו (לדוגמא, ה"פי-פא", שבסגנון יאנג מתבצע כשכפות הידים בערך מקבילות ופונות זו-אל-זו, מתבצע אצלנו כשאצבעות הידים מצביעו אחת אל השניה, פחות-או-יותר; ב"הברש א הברך", המכונה אצלנו צעדים קדימה, הרגל העוברת קדימה מתרוממת גבוה, בעוד שאצל צ´ן פאן-לינג היא לא מתרוממת כמעט בכלל; כך גם ב"דחה את הקוף", צעדים אחורה; ועוד); העמידה הפכה לעמידה האחורית, המקובלת בשינג-אי (עמידת 60-40); ועוד. אבל ההבדל הגדול ביותר הוא, שהתנועות בקטה משתנות ככל שלומדים יותר את התנועות והעקרונות של שתי השיטות הבאות (שינג-אי ופה-קואה). כך, למעשה, אין דבר כזה "לסיים ללמוד טאי-צ´י" בשיטתנו, כי הוא משנה כל הזמן, בהתאם לרמה בה אתה נמצא ולידע שלך בשתי השיטות הנוספות; כך, בעצם, השיטה "שזורה", כמו מקרמה, משלוש שיטות התפורות אחת לתוך השניה. ואנג שו-צ´ין טען שרוב האנשים שיתחילו ללמוד שינג-אי, יעשו אותו "קשה-חיצוני", כי הם קשים מטבעם. הוא טען שצריך ללמוד טאי-צ´י כדי להתרכך ולהשתחרר לפני שלומדים את הכוח המתפרץ של שינג-אי, ושצריך ללמוד את הכוח המתפרץ של שינג-אי לפני שלומדים את הפיתולים וההתחמקויות של פה-קואה. לפני ואנג שו-צ´ין, השיטה שלנו נלמדה רק ע"י בודדים או קבוצות קטנות - כאלה שמאסטרים בחרו ללמד, ולא "המונים", כי הקפיצה מכלום לשינג-אי היתה גדולה מדי. מאז ואנג שו-צ´ין, השיטה מופצת להרבה יותר אנשים, בעקר בזכות ה"מדרגה" הנוחה של הטאי-צ´י. אבל ואנג שו-צ´ין לא רק עיצב את קטת הטאי-צ´י כך שתהיה "מדרגה" לשינג-אי, אלא כך שתמשיך לתוך השינג-אי והפא-קואה ככלי משתנה לתרגול עקרונות בסיסיים. בערך... כי אני יודע רק די מעט פה-קואה (אני לומד פה-קואה רק כשנתים וחצי), וייתכן מאוד שאני פשוט לא מבין מספיק. אני כן יודע שראיתי את הספר של צ´ן פאן-לינג, וראיתי את המורה של זאב, לואו דה-שיו, עושה מעט טאי-צ´י בסגנונו של צ´ן פאן-לינג, וההבדלים נראים לי גדולים מאוד - חלקם של דקויות, חלקם ממש עקרוני.
דלית - delete
New member
כי ניר מלחי למד ביפן ויודע יפנית
לא סינית.
לא סינית.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.