אחרי יום האתמול,
היינו בבית של אבא,
ישבנו מול חפצים דוממים, והם דברו, והם סיפרו.
לקחתי לשם אחת מבנותי (שנשאה לפני שנתיים ויש לה ילד בן 9 חודשים)
היא מפעם לפעם 'ניערה' אותנו, וטענה שמוכרח להיות מבוגר אחראי.
טוב, אז 'נגענו' בחדר אחד.
בשבוע הבא --ננסה 'לגעת' בעוד אחד.
אבל אני חזרתי נסערת--וכתשובה בפורום אחר אני עושההעתק הדבק,
ומשתפת אתכם בתחושות.
הנושא היה --הקיום והאמת.
תשובה א'--אחד העיסוקים שלי בעת האחרונה,
היא מהי ה'אמת'.
כיון שאני בוגרת תושב"ע--אז אני מחפשת במקורות הידועים לי.
לפני שבועיים מצאתי מאמר של אחד הפרשנים (אם תרצי אכתוב לך את המקור)
שהביא אותי לאמירה של אחת המחנכות שלי בתיכון--(כנראה הכירה את הספר שאני קראתי בו)
ושם כתוב כך,
הכל בעולם הוא יחסי, והיחסי אם כן, הוא יחסי ליחסי.
וזה הרי יהיה בלתי אפשרי, אלא שהוא מוכרח להיות יחסי למוחלט
והמוחלא היא האמת.
ומהי האמת, בתהילים כתוב--אמת מארץ תצמח---
כלומר מבריאת העולם --אלוהים בורא עולם הוא אמת.
ומי מבין באלוהים?
אז בינתיים אין לי תשובות, אני מחפשת אותן.
תשובה אחת מצאתי---
החומר כחומריות איננו אמת כי הוא איננו נצחי,
וזה מחוית היום הזה שלי--שוב הייתי בבית אבא שלי--
שוב ראיתי איך כל החפצים הם לזמנם, ואז מאבדים מחינם ותפקידם.
אבל--ה'נצח' של אבא שם, החסד והצדקה שלו. שם ואיתנו.
אז כן אני בטוחה שיש לי תפקידים בעולם.
אחד לחנך ולדאוג לילדי ונכדי,
והאחר--ללכת בדרך הורי--מה שהםלמדוני וחינכוני--ואני מקוה שזה יעזור גם להמשך שלי.
תשובה ב'--
הרבה מאוד ובענין, בקיום האנושי.
הקשר שלי עם הורי הוא אכן, קשר מכונן בכל רמות הקיום,
כשאמי נפטרה הייתי במקום אחר בחיי צעירה מאוד, בלי נסיון חיים,
אמי היתה ללא משפחה בוגרת אושויץ, והיא נחטפה מאיתנו,
לא נפרדתי--וזה רדף אותי כמעט 30 שנה.
אבא שלי מלא את מקומה--בכבוד --בדרך מדהימה,
הוא נפטר מבוגר (בגיל כרונולוגי)
וכן נפרדנו, וכן ידע שהולך ורצה ובחר בזה.
ואני משוה אותם-הורי היקרים--לכ"כ הרבה מקרים אחרים,
שמהר מאוד משלימים עם לכתם.
והורי 'נשארו' לא רק בלב שלי, ושל אחי ואחותי,
הילדים של כולנו, אוהבים אותם, הם השאירו מעבר למתנות (ממשיות)
גם הרבה דרך--כיווני חשיבה--חום-- לבביות--זכרונות של משפטים--
המון הווי ותוכן-- זה לא ניתן לכימות (מלשון כמות וספירה)
ואני רוצה גם לנהוג כמוהם. חשוב לי להיות משמעותית לילדי ועוד יותר לנכדי.
האוכל? היצליח לי? מה נכון או לא נכון לעשות?
אז כן, הנשמות שלנו תאומות--אבא אהב לשוחח איתי שעות על שעות,
על כל מיני נושאים--לימד אותי המון, אבל תמיד ידע להודות לי על ה'חידושים' שלי.
הריק גדול, הלב מלא,
הבלבול גדול, הבהירות של האין בוטה.
מה נכון? מה לא נכון? אולי אני טועה?
אוףףףף חפרתי. תודה למי שהיתה סבלנות לקרא.
היינו בבית של אבא,
ישבנו מול חפצים דוממים, והם דברו, והם סיפרו.
לקחתי לשם אחת מבנותי (שנשאה לפני שנתיים ויש לה ילד בן 9 חודשים)
היא מפעם לפעם 'ניערה' אותנו, וטענה שמוכרח להיות מבוגר אחראי.
טוב, אז 'נגענו' בחדר אחד.
בשבוע הבא --ננסה 'לגעת' בעוד אחד.
אבל אני חזרתי נסערת--וכתשובה בפורום אחר אני עושההעתק הדבק,
ומשתפת אתכם בתחושות.
הנושא היה --הקיום והאמת.
תשובה א'--אחד העיסוקים שלי בעת האחרונה,
היא מהי ה'אמת'.
כיון שאני בוגרת תושב"ע--אז אני מחפשת במקורות הידועים לי.
לפני שבועיים מצאתי מאמר של אחד הפרשנים (אם תרצי אכתוב לך את המקור)
שהביא אותי לאמירה של אחת המחנכות שלי בתיכון--(כנראה הכירה את הספר שאני קראתי בו)
ושם כתוב כך,
הכל בעולם הוא יחסי, והיחסי אם כן, הוא יחסי ליחסי.
וזה הרי יהיה בלתי אפשרי, אלא שהוא מוכרח להיות יחסי למוחלט
והמוחלא היא האמת.
ומהי האמת, בתהילים כתוב--אמת מארץ תצמח---
כלומר מבריאת העולם --אלוהים בורא עולם הוא אמת.
ומי מבין באלוהים?
אז בינתיים אין לי תשובות, אני מחפשת אותן.
תשובה אחת מצאתי---
החומר כחומריות איננו אמת כי הוא איננו נצחי,
וזה מחוית היום הזה שלי--שוב הייתי בבית אבא שלי--
שוב ראיתי איך כל החפצים הם לזמנם, ואז מאבדים מחינם ותפקידם.
אבל--ה'נצח' של אבא שם, החסד והצדקה שלו. שם ואיתנו.
אז כן אני בטוחה שיש לי תפקידים בעולם.
אחד לחנך ולדאוג לילדי ונכדי,
והאחר--ללכת בדרך הורי--מה שהםלמדוני וחינכוני--ואני מקוה שזה יעזור גם להמשך שלי.
תשובה ב'--
הרבה מאוד ובענין, בקיום האנושי.
הקשר שלי עם הורי הוא אכן, קשר מכונן בכל רמות הקיום,
כשאמי נפטרה הייתי במקום אחר בחיי צעירה מאוד, בלי נסיון חיים,
אמי היתה ללא משפחה בוגרת אושויץ, והיא נחטפה מאיתנו,
לא נפרדתי--וזה רדף אותי כמעט 30 שנה.
אבא שלי מלא את מקומה--בכבוד --בדרך מדהימה,
הוא נפטר מבוגר (בגיל כרונולוגי)
וכן נפרדנו, וכן ידע שהולך ורצה ובחר בזה.
ואני משוה אותם-הורי היקרים--לכ"כ הרבה מקרים אחרים,
שמהר מאוד משלימים עם לכתם.
והורי 'נשארו' לא רק בלב שלי, ושל אחי ואחותי,
הילדים של כולנו, אוהבים אותם, הם השאירו מעבר למתנות (ממשיות)
גם הרבה דרך--כיווני חשיבה--חום-- לבביות--זכרונות של משפטים--
המון הווי ותוכן-- זה לא ניתן לכימות (מלשון כמות וספירה)
ואני רוצה גם לנהוג כמוהם. חשוב לי להיות משמעותית לילדי ועוד יותר לנכדי.
האוכל? היצליח לי? מה נכון או לא נכון לעשות?
אז כן, הנשמות שלנו תאומות--אבא אהב לשוחח איתי שעות על שעות,
על כל מיני נושאים--לימד אותי המון, אבל תמיד ידע להודות לי על ה'חידושים' שלי.
הריק גדול, הלב מלא,
הבלבול גדול, הבהירות של האין בוטה.
מה נכון? מה לא נכון? אולי אני טועה?
אוףףףף חפרתי. תודה למי שהיתה סבלנות לקרא.
