ויפאסאנה עכשיו
New member
אחריות.
לקחת אחריות.
כל מי שמכיר אותי, וודאי יאמר עליי שאני בן אדם אחראי מאוד, כזה שאפשר לסמוך עליו, בטח בכל מה ששייך לענייני עבודה, ואנשים אחרים.
אבל לאחרונה אני חושבת על צירוף המילים "לקחת אחריות" בהקשר לחיים שלי.
ואני מבינה איך ההתנהלות שלי מאופיינת בחוסר אחריות. ואם אפשט את זה.. אז אדישות, חוסר נוכחות בחלק מהזמן באופן מודע, מחשבות על העתיד מסתכמות ב.. אני לא יודעת, נראה מה יהיה. הכל מדויק בסופו של דבר.
אני תמיד חשבתי על עתיד כאל משהו מעורפל שאין צורך לתכנן אותו.
מעולם לא ממש תכננתי. נרשמתי מראש ללימודים או קבעתי חופשה לעוד X זמן.
אבל אף פעם לא התעמקתי בעתיד.
אפשר לראות בזה גם משהו טוב.
אבל עכשיו אני פתאום קולטת. כמה ההתנהגות הזו היא במסווה של בן אדם דכאוני. שבמילא לא ככ מתעניין במה שיקרה איתו.
אני מעבירה את החיים.
מחכה שיעברו.
אני חוגגת יום הולדת. ועוד אחד.
עדיין לפעמים קמה בבוקר מופתעת שזה עוד לא נגמר.
רוב האנשים בגילי חושבים מה יקרה איתם. מתכננים. ואני.. לא רואה אותי בכלל קיימת בעוד חצי שנה. לפעמים כשאני על הכביש, אני חושבת אולי היום ממש זה יגמר?
נכון.. אני סקרנית לגלות מה עלה בגורל ואיזו מסגרת אמצא את עצמי בשנה הבאה.
אבל כשאני נכנסת לעומק של הדברים. זה לא ממש משנה לי.
מחכה שגם זה יעבור.
אני חושבת על טיול.
וגם זה לא מאוד מעניין אותי.
חוסר התכנון הזה מתבטא יום יום. אני מפספסת הגשת עבודות כל הזמן.
הייתי רוצה ציון גבוה, ביקורת טובה. אבל לא מספיק.
הייתי רוצה זוגיות, ללמוד אנגלית, ללמוד לנגן, ללמוד עוד הרבה דברים.
אבל אין בי מספיק תחושת חיות.
כשאני רואה אנשים משקיעים בכל מיני דברים. אני לא מצליחה להבין אותם.
כשאנשים כועסים ומתעצבנים, כשאנשים צוברים חסכונות, שואפים למצוינות.
עולה אצלי השאלה- למה? מה זה משנה?
למעשה תמיד ידעתי והרגשתי את זה.
אבל .. עכשיו. אני חושבת שאולי כדאי להתחיל לחיות באמת.
להתייחס למה שקורה איתי. לקחת אחריות.
ללכת לקנות בגדים בתשומת לב. לא כי צריך להתלבש. אלא כי זה חשוב איך אני נראית.
לכתוב עבודה לא כדי לסמן "וי" ולעבור. אלא כי אני רוצה ציון גבוה.
לעבוד כי כסף זה חשוב, ולא כי זה מה שעושים, וכדאי שיהיה לי איך להתקיים.
לחשוב על האירוע שיש בעוד כמה ימים ולהתרגש מזה. לתכנן אילו בגדים אלבש, איך אסע לשם, את מי אפגוש, מי ישב לידי.
לחשוב על כך שלא תכננתי פעילות למחר ולהתבאס. לדאוג שאולי יעירו לי.
להירשם לאיזה חוג ולהתמיד, כי זה עשוי להיות כיף ומלמד.
להתחיל לכתוב עבודות מעכשיו, להכין את שנה הבאה, כי כרגע לא נראה שאני הולכת למות.. אז אולי אפילו להתחיל לחסוך. אולי לעבור דירה.
תוך כדי שאני כותבת את הדברים האלה מתחדדת אצלי ההבנה שכל אילו לא ממש חשובים לי. אני חושבת שזה פחד מפגיעות. אז פיתחתי מוגנות.
צריכה להכניס נוכחות, אכפתיות, להתעקש על דברים, לרצות לשנות ולהשתנות.
שבוע טוב לכולם..
תודה על המקום.
לקחת אחריות.
כל מי שמכיר אותי, וודאי יאמר עליי שאני בן אדם אחראי מאוד, כזה שאפשר לסמוך עליו, בטח בכל מה ששייך לענייני עבודה, ואנשים אחרים.
אבל לאחרונה אני חושבת על צירוף המילים "לקחת אחריות" בהקשר לחיים שלי.
ואני מבינה איך ההתנהלות שלי מאופיינת בחוסר אחריות. ואם אפשט את זה.. אז אדישות, חוסר נוכחות בחלק מהזמן באופן מודע, מחשבות על העתיד מסתכמות ב.. אני לא יודעת, נראה מה יהיה. הכל מדויק בסופו של דבר.
אני תמיד חשבתי על עתיד כאל משהו מעורפל שאין צורך לתכנן אותו.
מעולם לא ממש תכננתי. נרשמתי מראש ללימודים או קבעתי חופשה לעוד X זמן.
אבל אף פעם לא התעמקתי בעתיד.
אפשר לראות בזה גם משהו טוב.
אבל עכשיו אני פתאום קולטת. כמה ההתנהגות הזו היא במסווה של בן אדם דכאוני. שבמילא לא ככ מתעניין במה שיקרה איתו.
אני מעבירה את החיים.
מחכה שיעברו.
אני חוגגת יום הולדת. ועוד אחד.
עדיין לפעמים קמה בבוקר מופתעת שזה עוד לא נגמר.
רוב האנשים בגילי חושבים מה יקרה איתם. מתכננים. ואני.. לא רואה אותי בכלל קיימת בעוד חצי שנה. לפעמים כשאני על הכביש, אני חושבת אולי היום ממש זה יגמר?
נכון.. אני סקרנית לגלות מה עלה בגורל ואיזו מסגרת אמצא את עצמי בשנה הבאה.
אבל כשאני נכנסת לעומק של הדברים. זה לא ממש משנה לי.
מחכה שגם זה יעבור.
אני חושבת על טיול.
וגם זה לא מאוד מעניין אותי.
חוסר התכנון הזה מתבטא יום יום. אני מפספסת הגשת עבודות כל הזמן.
הייתי רוצה ציון גבוה, ביקורת טובה. אבל לא מספיק.
הייתי רוצה זוגיות, ללמוד אנגלית, ללמוד לנגן, ללמוד עוד הרבה דברים.
אבל אין בי מספיק תחושת חיות.
כשאני רואה אנשים משקיעים בכל מיני דברים. אני לא מצליחה להבין אותם.
כשאנשים כועסים ומתעצבנים, כשאנשים צוברים חסכונות, שואפים למצוינות.
עולה אצלי השאלה- למה? מה זה משנה?
למעשה תמיד ידעתי והרגשתי את זה.
אבל .. עכשיו. אני חושבת שאולי כדאי להתחיל לחיות באמת.
להתייחס למה שקורה איתי. לקחת אחריות.
ללכת לקנות בגדים בתשומת לב. לא כי צריך להתלבש. אלא כי זה חשוב איך אני נראית.
לכתוב עבודה לא כדי לסמן "וי" ולעבור. אלא כי אני רוצה ציון גבוה.
לעבוד כי כסף זה חשוב, ולא כי זה מה שעושים, וכדאי שיהיה לי איך להתקיים.
לחשוב על האירוע שיש בעוד כמה ימים ולהתרגש מזה. לתכנן אילו בגדים אלבש, איך אסע לשם, את מי אפגוש, מי ישב לידי.
לחשוב על כך שלא תכננתי פעילות למחר ולהתבאס. לדאוג שאולי יעירו לי.
להירשם לאיזה חוג ולהתמיד, כי זה עשוי להיות כיף ומלמד.
להתחיל לכתוב עבודות מעכשיו, להכין את שנה הבאה, כי כרגע לא נראה שאני הולכת למות.. אז אולי אפילו להתחיל לחסוך. אולי לעבור דירה.
תוך כדי שאני כותבת את הדברים האלה מתחדדת אצלי ההבנה שכל אילו לא ממש חשובים לי. אני חושבת שזה פחד מפגיעות. אז פיתחתי מוגנות.
צריכה להכניס נוכחות, אכפתיות, להתעקש על דברים, לרצות לשנות ולהשתנות.
שבוע טוב לכולם..
תודה על המקום.
