אחרון הכותבים
הארה
סוף שורה זהוא סוף משפט מאז הלך מאיר אריאל לעולמו תם עידן הכתיבה העברית בכלל מוסיקה טובה ,גם מילים וגם מנגינה הינן נחלתה של יריעת זמן מסויימת שתמה לה מכבר וזאת לא רק בהיתיחס למאיר אריאל ולמוסיקה העברית אלה זו היא תמונת מצב בכל העולם המערבי במיוחד ובעיקר ברוסיה וארה"ב אני אישית מין פאנט של כתיבה מחאתית אשר מלווה בעומק סיפרוטי טעון ניואנסים תרבותיים אינתימיים, ואני מזהה בברור את תופאת העלמות העומק הסיפרותי מתוכנן של השירים בתרבויות מערביות בעיקר ברוסיה ובאר"ה שם אני מוצא אומנים שאפשר להגבילם למאיר שלנו ואני יציין שני שמות: רוברט צימרמן ויגור טאלקוב שניהם פרחו וגדלו במקביל למאיר או להפך וגם הם כסימלי תרבות וראשי החץ של היצירה המוסיקלית פינו את מקומם ככזה למוסיקה ממוסחרת וזולה שנוצרת מהר ונעלמת אחרי גל המכירות הראשון טעות תיהיה לחשוב שאלה הם האומנים אשר אחראיים למוסיקה באופן בילעדי כי אם גם התקופה בה חיו יצרה את הצורך ואת הערגה למוסיקה טובה כמו זו שלהם וזו היא התקופה ,שבאה אחרי מלחמת העולם, של גיבוש אידיאולוגיות וגיבוש לאומיות ממשלות ארה"ב רוסיה וישראל הנהיגו משטר פאשיסתי של קנאות לאומנית והקרבה בילתי מתפשרת למען האדיאולוגיה שכן גם המלחמה הקרה תרמה לכך יפה. כן כן ציונות היא רעיון פאשיסתי אך אנחנו עיוורים מליראות זאת כך תכנים רבים של מאיר אריאל באו ממקום של תובנה על כך שהציונות נוהגת בשיטות קטלניות לא רק כלפי הערבים אלה בעיקר כלפי עצמה הוא היה כימאט האדם היחיד אז שראה אך שהציונות הורגת את עצמה וכש הוא דיבר על כך הוא זכה לגינויים ולהתרסות גם איגור טאלקוב שאני רואה בו את המקביל הרוסי של מאיר אריאל כתב כנגד המשטר הסובייטי בצורה אכי בוטה שיכולה לעלות על הדעת ולאיתים ניחשב כהוזה וכשובר רוח טובה, ובסוף ניתגלה כנביא אמת. שארי את סופה של ברה"ם אנו יודעים היטב רוברט צימרמן הידוע גם כבוב דילן גם הוא כוכב שנות השבעים והשמונים בארה"ב שצורת כתיבתו גם היא מושפאת מתהליכים חברתיים ופוליטיים של זמנו. לא משאיר אחריו דור המשך. ואפשר לראות בברור אך ההיפ פופ והפופ הופכים להית חוד החנית של המוסיקה האמריקאית לא נותר לנו בעצם אלה להנות ממה שכבר יש ואפילו לשמח שלא נצתרך לפספס חומר מוסיקלי טוב שהרי כולו כבר ניכתב
הארה
סוף שורה זהוא סוף משפט מאז הלך מאיר אריאל לעולמו תם עידן הכתיבה העברית בכלל מוסיקה טובה ,גם מילים וגם מנגינה הינן נחלתה של יריעת זמן מסויימת שתמה לה מכבר וזאת לא רק בהיתיחס למאיר אריאל ולמוסיקה העברית אלה זו היא תמונת מצב בכל העולם המערבי במיוחד ובעיקר ברוסיה וארה"ב אני אישית מין פאנט של כתיבה מחאתית אשר מלווה בעומק סיפרוטי טעון ניואנסים תרבותיים אינתימיים, ואני מזהה בברור את תופאת העלמות העומק הסיפרותי מתוכנן של השירים בתרבויות מערביות בעיקר ברוסיה ובאר"ה שם אני מוצא אומנים שאפשר להגבילם למאיר שלנו ואני יציין שני שמות: רוברט צימרמן ויגור טאלקוב שניהם פרחו וגדלו במקביל למאיר או להפך וגם הם כסימלי תרבות וראשי החץ של היצירה המוסיקלית פינו את מקומם ככזה למוסיקה ממוסחרת וזולה שנוצרת מהר ונעלמת אחרי גל המכירות הראשון טעות תיהיה לחשוב שאלה הם האומנים אשר אחראיים למוסיקה באופן בילעדי כי אם גם התקופה בה חיו יצרה את הצורך ואת הערגה למוסיקה טובה כמו זו שלהם וזו היא התקופה ,שבאה אחרי מלחמת העולם, של גיבוש אידיאולוגיות וגיבוש לאומיות ממשלות ארה"ב רוסיה וישראל הנהיגו משטר פאשיסתי של קנאות לאומנית והקרבה בילתי מתפשרת למען האדיאולוגיה שכן גם המלחמה הקרה תרמה לכך יפה. כן כן ציונות היא רעיון פאשיסתי אך אנחנו עיוורים מליראות זאת כך תכנים רבים של מאיר אריאל באו ממקום של תובנה על כך שהציונות נוהגת בשיטות קטלניות לא רק כלפי הערבים אלה בעיקר כלפי עצמה הוא היה כימאט האדם היחיד אז שראה אך שהציונות הורגת את עצמה וכש הוא דיבר על כך הוא זכה לגינויים ולהתרסות גם איגור טאלקוב שאני רואה בו את המקביל הרוסי של מאיר אריאל כתב כנגד המשטר הסובייטי בצורה אכי בוטה שיכולה לעלות על הדעת ולאיתים ניחשב כהוזה וכשובר רוח טובה, ובסוף ניתגלה כנביא אמת. שארי את סופה של ברה"ם אנו יודעים היטב רוברט צימרמן הידוע גם כבוב דילן גם הוא כוכב שנות השבעים והשמונים בארה"ב שצורת כתיבתו גם היא מושפאת מתהליכים חברתיים ופוליטיים של זמנו. לא משאיר אחריו דור המשך. ואפשר לראות בברור אך ההיפ פופ והפופ הופכים להית חוד החנית של המוסיקה האמריקאית לא נותר לנו בעצם אלה להנות ממה שכבר יש ואפילו לשמח שלא נצתרך לפספס חומר מוסיקלי טוב שהרי כולו כבר ניכתב