מרקו פולו1980
New member
אחרוג ממנהגי שלא לשתף בפומבי בפורום הזה...
... ואשתף אותכם בחוויה שעברתי במהלך שמחה תורה (למי שזה מעניין...)
מזה יותר מ 16 שנים, לא עליתי לתורה ואף נמנעתי מלנשק אותה. למעשה נמנעתי מכל מגע איתה.
הסיבה לכך היא, כי חשתי טמא ולא ראוי. טמא במחשבות. לא ראוי, הן מבחינה חברתית והן מבחינה רוחנית.
הרגשתי לא ראוי לזכות בכבוד הזה שכל יהודי זוכה לו בבית הכנסת לעלות לתורה.
למי שלא יודע/לא מכיר אותי, שינויים רבים התחוללו בחיי בשנה האחרונה, וזאת לאחר שנים רבות של סטגנציה נפשית וגופנית.
התעוררתי לאחר עשור שלם של הדחקה, הכחשה, שנאה עצמית ופיתוח סטריאוטיפים שכמעט ניתן לומר הומופוביים.
התעוררתי ונפקחו עיניי. הבנתי שהפכתי את מיטב שנותיי, שנות העשרים, השנים היפות ביותר, לשנים הכי שחורות בחיי, לשנים של עצב ודיכאון. שנים של ניתוק מהעולם החיצון והסתגרות בתוך עצמי.
שנים של התרחקות (זמנית) מהדת, שנים שבהם האמונה נטשה אותי.
במשך חמש שנים בערך לא יכלתי לגעת אפילו בספר התורה, בתפילין, לא יכלתי להתקרב לכותל. כשפעם אחת במסגרת הצבא נאלצתי להשתתף בסיור בכותל, וניצבתי מולו, פשוט פרצתי בבכי, ואף אחד סביבי לא הבין מה קורה לי. כמובן לא יכלתי להסביר לאיש את מהות תגובתי הלא צפוייה.
עד שהרגשתי כי חיי כחילוני הינם ריקים ממשמעות; כי חיי זקוקים למימד רוחני ואינם חיים מלאים ושלמים עם המימד הגשמי גרידא.
הבנתי כי אם הקב"ה ברא אותי כך, כנראה שזהו רצונו הנעלה. מעשי אלוקים הרי אינם סתמיים ולא נעשים בטעות. לכן מי אני, ייצור אנוש קטן, אפר מן האפר, שאעמיד בספק את רצונו של הקב"ה ??
ואז חזרתי לאמונה, לדת, בהדרגתיות מדוּדה. למען האמת, להבת האמונה המשיכה לבעור בקטנה עמוק בליבי, היא רק חיכתה לזמן הנכון לבעור שוב בשיא עוצמתה.
והנה שבמסגרת תהליך זה, אותו אני חווה בשנתיים האחרונות, תהליך של חזרת הנשמה לשורשי האמונה בהקב"ה, הגעתי אתמול, לחג, לשלב הפיוס עם התורה עצמה. עם הספר הקדוש ביותר לעם ישראל.
כל השנים תמיד סירבתי בנימוס רב להצעות לעלות לתורה.
והנה, שאני מבקש, ביומזתי, לעלות לתורה. לקבל הזדמנות ראשונה לפתוח דף חדש בתחום יחסיי עם האמונה.
אני ישב בקרב קהל המתפללים. מקשיב ועוקב במחזור בקריאת התורה, כשמתקרבים אלי בעדינות ושואלים אם רצוני לעלות כשלישי. לשנייה, מתוך הרגל, בא לי לסרב, כמו שסירבתי ב-16 השנים האחרונות. אבל להפתעתי הרבה אני מצליח לעמוד מאחורי החלטתי ושומע את עצמי אומר את המילה "בסדר". רואה את המילה החיובית הזו המהווה את הסכמתי הבלתי חוזרת יוצאת מפי, פעם ראשונה לאחר כֹה המון שנים, ללא דרך חזרה לאחור.
הנה הגיע תורי. קורים לי, שואלים את שמי ושם אבי. אני משיב. נעמד מול הבימה. לובש טלית שמישהו מביא לי. נעמד מול ספר התורה, עם הטלית על גבי, נוגע בקצה הציציות של הטלית בקלף הספר.
ואז עוברים כמה שניות הנדמות לי לנצח. פתאום כל סביבתי נעלמת, אני מפסיק לשמוע רעשים, מרגיש לפתע לבד בחדר, לבדי מול הספר הקדוש הזה, אותו אני אוחז בשתי ידיים רועדות, טלית על כתפיי. מביט עליו, מביט מולי על הקיר בנקודה דמיונית. ואז נזכר שכולם ממתינים, שאני בעצם לא לבד. מעיף מבט לאדם העומד מימיני, המסמן לי שזהו הרגע עבורי. אני נושם, נושם נשימה עמוקה, מנסה לשלוט בדופקי הלב שנראים לי רועשים עד כדי כך שכל קהל המתפללים מאחוריי שומע אותם... ועל אף הרעדה אשר השתלטה על כל גופי, אני שומע את המילים "ברכו את ה' המבורך" יוצאות מפי ועולות השמיימה.
אני מצליח בקושי רב לברך את הברכה מהסידור המונח מולי, המילים יוצאות בקושי ממני, אני מתאמץ מאד. קולי רועד גם. והנה סיום קריאת התורה. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם..." קולי ממשיך לרעוד שוב, מהתרגשות אדירה בלתי פוסקת. "... אשר בחר בנו מעל העמים, ונתן לנו את תורתו..." קולי נחנק לשנייה, אני מתפלל בעומק ליבי שאף אחד לא שם לב לכך. "ברוך אתה ה', נותן התורה". והנה, עשיתי את זה. זה מאחוריי. לוקח כמה דקות נוספות עד שרעידות גופי פוסקות לחלוטין. למעשה, עימן תם עידן ישן והחל משהו חדש בליבי, בנשמתי, בחיי.
תודה מכל הלב לכל אלו אשר ידעו וסייעו לי באיזשהו אופן להתמודד עם החשש הזה ולעבור את החוייה המשמעותית הזו.
תודה ושבת שלום!
... ואשתף אותכם בחוויה שעברתי במהלך שמחה תורה (למי שזה מעניין...)
מזה יותר מ 16 שנים, לא עליתי לתורה ואף נמנעתי מלנשק אותה. למעשה נמנעתי מכל מגע איתה.
הסיבה לכך היא, כי חשתי טמא ולא ראוי. טמא במחשבות. לא ראוי, הן מבחינה חברתית והן מבחינה רוחנית.
הרגשתי לא ראוי לזכות בכבוד הזה שכל יהודי זוכה לו בבית הכנסת לעלות לתורה.
למי שלא יודע/לא מכיר אותי, שינויים רבים התחוללו בחיי בשנה האחרונה, וזאת לאחר שנים רבות של סטגנציה נפשית וגופנית.
התעוררתי לאחר עשור שלם של הדחקה, הכחשה, שנאה עצמית ופיתוח סטריאוטיפים שכמעט ניתן לומר הומופוביים.
התעוררתי ונפקחו עיניי. הבנתי שהפכתי את מיטב שנותיי, שנות העשרים, השנים היפות ביותר, לשנים הכי שחורות בחיי, לשנים של עצב ודיכאון. שנים של ניתוק מהעולם החיצון והסתגרות בתוך עצמי.
שנים של התרחקות (זמנית) מהדת, שנים שבהם האמונה נטשה אותי.
במשך חמש שנים בערך לא יכלתי לגעת אפילו בספר התורה, בתפילין, לא יכלתי להתקרב לכותל. כשפעם אחת במסגרת הצבא נאלצתי להשתתף בסיור בכותל, וניצבתי מולו, פשוט פרצתי בבכי, ואף אחד סביבי לא הבין מה קורה לי. כמובן לא יכלתי להסביר לאיש את מהות תגובתי הלא צפוייה.
עד שהרגשתי כי חיי כחילוני הינם ריקים ממשמעות; כי חיי זקוקים למימד רוחני ואינם חיים מלאים ושלמים עם המימד הגשמי גרידא.
הבנתי כי אם הקב"ה ברא אותי כך, כנראה שזהו רצונו הנעלה. מעשי אלוקים הרי אינם סתמיים ולא נעשים בטעות. לכן מי אני, ייצור אנוש קטן, אפר מן האפר, שאעמיד בספק את רצונו של הקב"ה ??
ואז חזרתי לאמונה, לדת, בהדרגתיות מדוּדה. למען האמת, להבת האמונה המשיכה לבעור בקטנה עמוק בליבי, היא רק חיכתה לזמן הנכון לבעור שוב בשיא עוצמתה.
והנה שבמסגרת תהליך זה, אותו אני חווה בשנתיים האחרונות, תהליך של חזרת הנשמה לשורשי האמונה בהקב"ה, הגעתי אתמול, לחג, לשלב הפיוס עם התורה עצמה. עם הספר הקדוש ביותר לעם ישראל.
כל השנים תמיד סירבתי בנימוס רב להצעות לעלות לתורה.
והנה, שאני מבקש, ביומזתי, לעלות לתורה. לקבל הזדמנות ראשונה לפתוח דף חדש בתחום יחסיי עם האמונה.
אני ישב בקרב קהל המתפללים. מקשיב ועוקב במחזור בקריאת התורה, כשמתקרבים אלי בעדינות ושואלים אם רצוני לעלות כשלישי. לשנייה, מתוך הרגל, בא לי לסרב, כמו שסירבתי ב-16 השנים האחרונות. אבל להפתעתי הרבה אני מצליח לעמוד מאחורי החלטתי ושומע את עצמי אומר את המילה "בסדר". רואה את המילה החיובית הזו המהווה את הסכמתי הבלתי חוזרת יוצאת מפי, פעם ראשונה לאחר כֹה המון שנים, ללא דרך חזרה לאחור.
הנה הגיע תורי. קורים לי, שואלים את שמי ושם אבי. אני משיב. נעמד מול הבימה. לובש טלית שמישהו מביא לי. נעמד מול ספר התורה, עם הטלית על גבי, נוגע בקצה הציציות של הטלית בקלף הספר.
ואז עוברים כמה שניות הנדמות לי לנצח. פתאום כל סביבתי נעלמת, אני מפסיק לשמוע רעשים, מרגיש לפתע לבד בחדר, לבדי מול הספר הקדוש הזה, אותו אני אוחז בשתי ידיים רועדות, טלית על כתפיי. מביט עליו, מביט מולי על הקיר בנקודה דמיונית. ואז נזכר שכולם ממתינים, שאני בעצם לא לבד. מעיף מבט לאדם העומד מימיני, המסמן לי שזהו הרגע עבורי. אני נושם, נושם נשימה עמוקה, מנסה לשלוט בדופקי הלב שנראים לי רועשים עד כדי כך שכל קהל המתפללים מאחוריי שומע אותם... ועל אף הרעדה אשר השתלטה על כל גופי, אני שומע את המילים "ברכו את ה' המבורך" יוצאות מפי ועולות השמיימה.
אני מצליח בקושי רב לברך את הברכה מהסידור המונח מולי, המילים יוצאות בקושי ממני, אני מתאמץ מאד. קולי רועד גם. והנה סיום קריאת התורה. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם..." קולי ממשיך לרעוד שוב, מהתרגשות אדירה בלתי פוסקת. "... אשר בחר בנו מעל העמים, ונתן לנו את תורתו..." קולי נחנק לשנייה, אני מתפלל בעומק ליבי שאף אחד לא שם לב לכך. "ברוך אתה ה', נותן התורה". והנה, עשיתי את זה. זה מאחוריי. לוקח כמה דקות נוספות עד שרעידות גופי פוסקות לחלוטין. למעשה, עימן תם עידן ישן והחל משהו חדש בליבי, בנשמתי, בחיי.
תודה מכל הלב לכל אלו אשר ידעו וסייעו לי באיזשהו אופן להתמודד עם החשש הזה ולעבור את החוייה המשמעותית הזו.
תודה ושבת שלום!
