אחיזה

אחיזה

היא הרגישה שידיה מחוברות לשולחן.
לא מסוגלת לזוז כהוא זה.
עומדת כפופה, ראשה בין ידיה. שריקת הקיין מלוות את תחושת המפגש שלו עם עורה, מותירות פסים אדומים דקים.
זה איפס אותה, גרם לה להתמקד, לחוש כאילו ידיה מחוברות לשולחן, כחלק ממנו.
הרטיבות הופיעה עם ההצלפות הראשונות.
עם החדירה, בתיאום, נחתו הספנקים על ישבנה.
איבדה תחושת מקום וזמן.
רק הידים חשו את השולחן ואת ראשה המטלטל עליהם, מצד לצד, בסערה של תשוקה.
צייתנות ללא גבול, התמסרות אינסופית, עונג רב כל כך, עד שאי אפשר לעצור את שרשרת השיאים, את הקולות הרמים.
לבסוף, כשאט אט חדל לנוע בתוכה, המשיכה עוד לפרכס בהנאה, נשימותיה מהירות, עורה מבריק בדוק של זיעה.
רק אז, כשאסף אותה לחיבוק העוטף של אחרי, חדרה למוחה ההכרה, כי בעצם לא כבל את ידיה לשולחן.
 
מגרד לי בקצות האצבעות לכתוב המשך

אל תכעס..
"לבסוף, כשאט אט חדל לנוע בתוכה, המשיכה עוד לפרכס בהנאה, נשימותיה מהירות, עורה מבריק בדוק של זיעה.
רק אז, כשאסף אותה לחיבוק העוטף של אחרי, חדרה למוחה ההכרה, כי בעצם לא כבל את ידיה לשולחן."
&nbsp
הוא חיבק אותה חזק, ואט הסיר את כיסוי העיניים .
היא הביטה בו במבט מעריך ואוהב, הסמיקה אליו כהרגלה,
ואז..הביטה מטה אל פרקי ידיה ותפסה אותם בתדהמה. היא היתה בטוחה שהרגישה את החבל נכרך עליהן. היא היתה בטוחה שהיא קשורה.
אבל מה שהסביר לה, כשדיברו על כך תוך שהוא מלטף את שיערה, הוא שזה הקשר המנטאלי-נפשי שהיא חשה.
העוצמה הזו בתוכה, שמבעירה את ההתמסרות . שמבעירה את הרצון להיות הכי טובה עבורו, שמבעירה את האש שבוערת בה להיות מי שהיא ומה שהיא - שלו.
הוא הסביר לה.. ששם הכל מתחיל בעצם.
אש זה חיים.
האש עדיין בוערת בה.
היא מקווה שהאש לא תדעך ותכבה למרות הקשיים שהיא חווה.
היא עצמה עיניה, רכונה על צידה אל גופו, פניה קבורות על חזהו
והתמכרה למגע העדין. המלטף,
עולם של ניגודים המשולבים יחד בצורה מושלמת
אל מול הפסים האדומים הנפלאים המסמנים אותה.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 
הוא שומר על הגחלת שבה

מלבה את אש התמיד, איתו היא לא תכבה.
הוא יודע לשזור את ניגודיה לשרשרת של שלמויות - נפשית, מחשבתית, רגשית וגופנית.
כך היא מתמכרת, משחררת, מתמסרת, נהדרת.
כך היא שלו. הוא שלה.
 
כתבת יפה.

תודה.
 
לשניכם!


נהדר.
- לפוסט הראשי. כי כל מילה נוספת מיותרת. זה היה מחרמן רגשית ולא רק גופנית.
והתוספות אח"כ - נהדר. פשוט נפלא
 
למעלה