אחותו המודאגת של..
שלום
אני יודעת שיצא נורא ארוך, אבל בבקשה תקראו, זה מאוד חשוב לי. רציתי לשתף אתכם בתקופה קצת קשה שעוברת עליי ובעיקר על אח שלי ולקוות לעצות שיעזרו. הילדון בן 6 והוא ילד מקסים ורגיש, רק שבזמן האחרון הוא מפגין אלימות שלא מאפיינת אותו בכלל ובעיקר כלפי אחותנו בת ה-5, יריבות בין אחים וכל זה... אני מרגישה תסכול רב ממנו, שגם הוא לא יודע כל כך מה נכנס בו ולמה הוא מתנג ככה ובעיקר, לא יודע איך להתמודד עם זה. עד היום היחסים בינינו היו הכי טובים, הוא היה מאוד קרוב אליי וגם אני אליו, אף פעם לא צעקתי עליו או הענשתי אותו ושיטת החינוך והטיפול שלי בו הייתה ע"י הסברים ודיבורים על בסיס של כבוד אחד לשני. זה תמיד עבד, הוא תמיד הקשיב לי, לפעמים רק לי. היו פעמים שאמא או אבא היו מבקשים ממני לבקש ממנו משהו כי להם הוא לא הקשיב. אבא שלי הוא אדם טוב, מאוד, אבל קשה מבחינה רגשית. בתור אחת שכבר עברה את הגדילה שלה איתו ספגתי ממנו המון מסרים של לא לעשות מה שלא מקובל, לפעול לפי הרצונות של אחרים ולא שלי ולא להביע רגשות (הכל נקלט במסרים כמובן ולא במילים ישירות..) כך גם אחי הקטן עובר את זה כרגע, עד כמה שניסיתי למנוע את זה זה לא קרה. הוא הפנים נורא חזק את הקטע של לא לבכות, שזה מקרין חולשה וזה אסור. כאמור, הוא ילד נורא רגיש וזה יוצר שילוב קטלני. כל שישי אני אוספת אותו מבית הספר (הזמן שלי איתו כשאני חוזרת מהצבא) חוזרים הביתה, מתנפלים על השיעורים ובגדול זמן איכות נפלא ביחד. יותר מאוחר אני גם אוספת את אחותי מהגן. ביניהם יש הרבה קנאה וריב על תשומת לב שמתפתחת לסוג של שנאה, כואב לי להגיד, ובעיקר המון המון כעס - מהצד שלו. באחד מאותם מימי שישי האחרונים היריבות ביניהם עלתה מדרגה. היא אמרה כנראה משהו לא במקום שנורא פגע בו והוא כתגובה החל לרדוף אחריה במטרה להרביץ לה. הייתי המומה. זאת הפעם הראשונה שראיתי את הילד המקסים הזה מרביץ מתוך כוונה ברורה לפגוע. היא רצה בכל הבית והוא אחריה, התגובה הראשונה שלי הייתה לתפוס אותו (דבר שנורא כאב לי, כי אני לא מסוגלת להפעיל כל סוג של אלימות נגדו ולתפוס אותו חזק ולמנוע ממנו לזוז זו אלימות בשבילי, וזה לא היה קל) יכולתי להרגיש את כל הזעם שלו, הכי נורא היה המבט שלו, כל כך פגוע וכל כך רע.. בחיים לא ראיתי אותו ככה. הרגשתי בחוסר אונים מוחלט מולו, מה לעשות? איך להגיב? תוך כדי שאני תופסת אותו, והוא בכל הכח מנסה להשתחרר ניסיתי לדבר איתו לנסות לגרום לא להירגע, אך לשווא. הוא הצליח להשתחרר והמשיך לרוץ אחריה, עברתי לשלב הצעקות, לא שזה עזר. למרות שהרגשתי שזה פגע בו, הוא לא ראה אותי צועקת עליו ככה לפני. המבט הזה בעיניים שלו לא נעלם, תפסתי אותו שוב והפעם גררתי אותו לחדר, סגרתי את הדלת והתיישבתי איתו בפנים, כשאני חוסמת את הדלת. בהתחלה ניסיתי לדובב אותו, שיגיד למה הוא כועס, מה היא עשתה, הצלחתי. תוך כדי ההסברים שלו הוא העיף ובעט בחפצים והוא את כל הכעס שלו באלימות במקום בבכי. הסברתי לו שלבכות זה מותר וזה וכולם בוכים כשהם עצובים, גם אני גם אמא וגם אבא, זה לא שכנע אותו והוא השיב "מי שבוכה הוא חלש" באותו הרגע רציתי להעיף את אבא שלי מכל המדרגות על כל השטויות שהוא הכניס לו לראש! אחרי כל החפצים שהוא העיף בחדר וכל אותן השניות שהוא היה כל כך קרוב לבכי אבל עצר את עצמו, לא משנה כמה לגיטימציה נתתי לו לזה, יצאנו מהחדר והוא עוד היה עצבני, אבל אמא שלו (ההורים שלי גרושים, הם של אבא שלי) הגיע באותו הרגע והוא כבר לא רדף אחרי אחותי.. סתם נשאר עצבני וזועף. כבר כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו בוכה.. או מביע רגשות.. מהילד החם שהוא היה הוא הפך לילד קר ועצור שמביע עצב וכעס במכות. רק ליד אמא שלו ולפעמים גם אבא האו מרשה לעצמו להיות אמיתי ולבכות אם צריך, בדיוק כמוני. קשה לי עם זה, לדעת מה עובר עליו ולא לדעת מה לעשות, מתגעגעת לילד העדין והאוהב שהוא היה.. (ועדיין עמוק בפנים) אותו הדבר קרה גם ביום שישי האחרון, בפעם השניה, אני כבר ממש חסרת אונים. בבקשה תייעצו לי איך אני גורמת לו להבין שזה לגיטימי לבכות ושאסור להוציא רגשות ע"י אלימות.. ומה אני עושה כשהוא נפגע ומתחיל מרדף אחרי אחותי?.. תודה רבה על הסבלנות וההקשבה
שלום
