אחד מסודותי
כדי להעמיק ערותי (או איך שאבחר לנסח את זה) אני מודע לערות הקיימת.
לא משנה כמה קלושה או קטנה היא.
כתוצאה מכך, היא מעמיקה.
זהו משהו שקורה אצלי מאז 2005.
לפני כן, לא עשיתי זאת במודע.
אם מישהו היה מלמד אותי את זה לפני כן והייתי מנסה לעשות את זה, לא הייתי מבין או מצליח, למרות שכבר אז הייתי מדריך מוסמך למדיטציה שמאחוריו יותר מעשרים שנים של עבודה ולימוד.
זה לא אומר שלא היתה בי בכלל ערות אז. היתה גם היתה. היו לי את שעריי שלי אז, את הבנותי שלי, את מושגי שלי, אך כאמור, אם הייתי קורא את ההודעה הזאת, הייתי אולי חושב שאני מבין בדיוק למה הכוונה, אך לא הייתי מבין. לא כמו עכשיו.
כדי שאוכל, כמו שאני יכול עכשיו, להיות מודע ישירות את הערות הקיימת ברגע זה, בעודי מקליד מלים אלה, הייתי צריך במקרה שלי לצבור כמות מסויימת של ערות בתוכי... ולהבין.
כאשר אני מחפש בתוכי ערות ולא מוצא אותה, זה מצויין. במקרים האלה, כאשר עולה בידי להסתכל ולראות שאין כל ערות בתוכי כרגע ולהישאר עם ההתבוננות הישירה הזאת, התפקודים הרגשיים שלי מתחילים להיות פעילים באופן עמוק יותר ונוצר קשר מחודש. גופי האסטרלי מתמלא חיים וכל דבר, אפילו הפשוט ביותר (כגון הצלילים החרישיים של תקתוק השעון, המגיעים עתה לאזניי), מכיל מתיקות וחיוניות ואת מה שאמי כנתה "הקסם של החיים".
אני אוהב במיוחד לאפשר לערות להיות במצבים שגרתיים שוטפים שבאופן רגיל נוטים לבלוע כל טיפת ערות ומתרחשים בחשיכה, כגון: בשניה שמישהו קורא לנו, ברגע שאנחנו קולטים שהתבלבלנו, בזמן אינטראקציות לא צפויות עם אחרים, במצבים הדורשים חשיבה או תגובה וכו'. לאפשר לבובה הביולוגית המרהיבה הזאת להמשיך לתפקד בתוך אור, במצבים כאלה, זוהי חוויה מאד מיוחדת, לא משנה כמה פעמים היא חוזרת ומתרחשת.
כדי להעמיק ערותי (או איך שאבחר לנסח את זה) אני מודע לערות הקיימת.
לא משנה כמה קלושה או קטנה היא.
כתוצאה מכך, היא מעמיקה.
זהו משהו שקורה אצלי מאז 2005.
לפני כן, לא עשיתי זאת במודע.
אם מישהו היה מלמד אותי את זה לפני כן והייתי מנסה לעשות את זה, לא הייתי מבין או מצליח, למרות שכבר אז הייתי מדריך מוסמך למדיטציה שמאחוריו יותר מעשרים שנים של עבודה ולימוד.
זה לא אומר שלא היתה בי בכלל ערות אז. היתה גם היתה. היו לי את שעריי שלי אז, את הבנותי שלי, את מושגי שלי, אך כאמור, אם הייתי קורא את ההודעה הזאת, הייתי אולי חושב שאני מבין בדיוק למה הכוונה, אך לא הייתי מבין. לא כמו עכשיו.
כדי שאוכל, כמו שאני יכול עכשיו, להיות מודע ישירות את הערות הקיימת ברגע זה, בעודי מקליד מלים אלה, הייתי צריך במקרה שלי לצבור כמות מסויימת של ערות בתוכי... ולהבין.
כאשר אני מחפש בתוכי ערות ולא מוצא אותה, זה מצויין. במקרים האלה, כאשר עולה בידי להסתכל ולראות שאין כל ערות בתוכי כרגע ולהישאר עם ההתבוננות הישירה הזאת, התפקודים הרגשיים שלי מתחילים להיות פעילים באופן עמוק יותר ונוצר קשר מחודש. גופי האסטרלי מתמלא חיים וכל דבר, אפילו הפשוט ביותר (כגון הצלילים החרישיים של תקתוק השעון, המגיעים עתה לאזניי), מכיל מתיקות וחיוניות ואת מה שאמי כנתה "הקסם של החיים".
אני אוהב במיוחד לאפשר לערות להיות במצבים שגרתיים שוטפים שבאופן רגיל נוטים לבלוע כל טיפת ערות ומתרחשים בחשיכה, כגון: בשניה שמישהו קורא לנו, ברגע שאנחנו קולטים שהתבלבלנו, בזמן אינטראקציות לא צפויות עם אחרים, במצבים הדורשים חשיבה או תגובה וכו'. לאפשר לבובה הביולוגית המרהיבה הזאת להמשיך לתפקד בתוך אור, במצבים כאלה, זוהי חוויה מאד מיוחדת, לא משנה כמה פעמים היא חוזרת ומתרחשת.
