ילדה מאוהבת
New member
אז...
נכון שאני ילדונת אבל ברצוני רק לרשום פה סיפור ולקבל עליו תגובות!... מקווה לקבל ביקורת בונה... כאב הבגידה ----------- היה זהו יום קיץ רגיל, עוד יום משעמם בחופש הגדול.. כאשר הפלאפון צלצל ושמו הופיע בצג השיחה מזוהה. הייתי כל כך מאושרת, שסוף סוף אחרי כמה ימים שלא דיברנו הוא העז להתקשר. הוא נשמע מוזר, כאילו מחשבותיו עסקו בדבר מה אחר, דבר מה שלא קשור אליי. הוא ביקש שאתארגן ואהיה מוכנה בעוד מספר דקות, אבל אני שהופתעתי מהשיחה לא הבנתי. למה להתארגן, בשביל לדבר איתו בטלפון. הוא חזר על הבקשה שוב והפעם בטון דרישה. ואז כבר הבנתי שהוא בא, התלבשתי וחיכיתי לטלפון נוסף ממנו. לאחר כשתי דקות הפלאפון צלצל ועניתי... אני זוכרת עד היום את המשפט שאמר: "תרדי למטה, אני אוהב אותך מאוד". כל כך שמחתי שהוא הביע את אהבתו אבל כשאמר זאת היה מרוחק מתמיד, כאילו היה מוטרד מדבר רציני מאוד שלא הניח לו מספר דקות. ירדתי למטה וראיתי אותו, רצתי אליו והתנשקנו, הוא נישק אותי כמו שלא נישק בעבר. נשיקה זו הייתה שונה, אפילו טעמה היה שונה. הוא לקח את ידי, אמר שהוא אוהב ומשך אותי אל כיוון המכונית. הוא ידע שאני אוהבת את הים ולכן מבלי לשאול אפילו, לקח אותי לשם. יצאנו מהמכונית והתחלנו ללכת לאורך החוף. אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה אתמול. גלי הים התנפצו על רגלינו בחוזק רב והלכנו מחובקים במשך מספר דקות.הוא הציע שנתיישב והסכמתי, כעת כשאני חושבת על זה, התנהגותו הייתה מוזרה מאוד ואני אפילו לא הבחנתי בה. לפתע חוף הים התרוקן, והיה נראה כמו חוף בודד שאיש אינו מבקר בו. השמש ברחה לה ואט אט הרגשתי בתחילתה של השקיעה. ישבנו על פני המים וחלק גופנו התחתון נרטב, כאילו לא הזיז לנו. התיישבתי קרוב אליו והנחתי את ראשי, מספר שניות לקח לי עד שמצאתי את הפינה הנוחה לי ולו, כמו תמיד. הוא נישק את צווארי ולחש באוזניי שהוא אוהב אותי, ואני... אני הייתי מאושרת מתמיד, מאושרת ולא ממש מוכנה לסוד שעמד לחשוף בפניי. באותו רגע היינו שנינו בבועה משלנו, בלי שום גורם מפריע (העולם). הוא הוריד מעלינו את הבגדים, הרים אותי על ידיו ונכנסנו למים. המשכנו להתנשק ולהתחבק ואז זה קרה, דבר שלא ציפיתי לו כלל וכלל. "שכבתי עם שני", הוא אמר. באותו רגע פשוט נפלתי, צללתי אל תוך המים כאילו איני חיה עוד. הוא נבהל ומשך אותי החוצה מהמים. כעבור מספר דקות, כשחזרתי לעצמי, התנהגתי כרגיל,כאילו שום דבר לא קרה, התלבשתי, קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הכביש. פתאום לא היה אכפת לי מכלום, שום דבר בעולם לא נראה לי חשוב מכדי להחזיק אותי עומדת. התעוררתי בבית החולים, לא מבינה כלום ומה בדיוק קרה, הסתכלתי סביבי והוא ישב על הכסא שהיה ליד המיטה, מביט בי בעיניים עצובות ופנים ממש קודרות. "מה אני עושה כאן, מה קרה?" שאלתי. והוא, שרצה שנשכח מהכל רק הסתכל ואמר שהכל בסדר עכשיו. הוא הביט בי עם עיניים שדרשו אהבה, עיניים שדרשו חיוך המביע שמחה. ואילו אני , לא שמחתי, שמרתי על פניי שלא הביעו כלום... טוב, אולי מעט אכזבה. אני זוכרת שניסה להסביר אבל לא כל כך הלך לו, הוא טען שהוא אוהב אותי ושמה שקרה עם שני הוא חסר משמעות מבחינתו, אבל אני שדבקתי בכאב ובלב שנשבר פתאום לרסיסים, הסתובבתי עם כל גופי, הפניתי את גבי אליו וביקשתי שילך, שיניח לי לנפשי. הוא קם מכיסאו ויצא מהחדר. אותו לילה לא ישנתי, הייתי עסוקה במחשבות ובדמיון שהוא ושני שכבו. המחשבות הללו רדפו אותי למרות שרציתי להתנתק מהם. השמש החלה להופיע ואני קמתי מהמיטה כדי לצפות בזריחה. ואז, נשמעה דפיקה על הדלת, הדלת נפתחה והוא הופיע עם פרחים, בלונים ואפילו שוקולד. ואני, שלא ידעתי מה לומר או מה לעשות, חשבתי שפשוט עדיף שאשתוק. הוא בא לקראתי, הרים אותי ונשא אותי אל המיטה. ישבנו שנינו על המיטה, אחד מול השני מספר דקות מבלי לומר מילה. מדי פעם הוא זרק חיוך וחייכתי אליו חזרה. הוא לקח את ידי, נישק אותה ואמר שהוא מצטער, אבל לי זה לא הספיק, זה לא הספיק בכלל.
נכון שאני ילדונת אבל ברצוני רק לרשום פה סיפור ולקבל עליו תגובות!... מקווה לקבל ביקורת בונה... כאב הבגידה ----------- היה זהו יום קיץ רגיל, עוד יום משעמם בחופש הגדול.. כאשר הפלאפון צלצל ושמו הופיע בצג השיחה מזוהה. הייתי כל כך מאושרת, שסוף סוף אחרי כמה ימים שלא דיברנו הוא העז להתקשר. הוא נשמע מוזר, כאילו מחשבותיו עסקו בדבר מה אחר, דבר מה שלא קשור אליי. הוא ביקש שאתארגן ואהיה מוכנה בעוד מספר דקות, אבל אני שהופתעתי מהשיחה לא הבנתי. למה להתארגן, בשביל לדבר איתו בטלפון. הוא חזר על הבקשה שוב והפעם בטון דרישה. ואז כבר הבנתי שהוא בא, התלבשתי וחיכיתי לטלפון נוסף ממנו. לאחר כשתי דקות הפלאפון צלצל ועניתי... אני זוכרת עד היום את המשפט שאמר: "תרדי למטה, אני אוהב אותך מאוד". כל כך שמחתי שהוא הביע את אהבתו אבל כשאמר זאת היה מרוחק מתמיד, כאילו היה מוטרד מדבר רציני מאוד שלא הניח לו מספר דקות. ירדתי למטה וראיתי אותו, רצתי אליו והתנשקנו, הוא נישק אותי כמו שלא נישק בעבר. נשיקה זו הייתה שונה, אפילו טעמה היה שונה. הוא לקח את ידי, אמר שהוא אוהב ומשך אותי אל כיוון המכונית. הוא ידע שאני אוהבת את הים ולכן מבלי לשאול אפילו, לקח אותי לשם. יצאנו מהמכונית והתחלנו ללכת לאורך החוף. אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה אתמול. גלי הים התנפצו על רגלינו בחוזק רב והלכנו מחובקים במשך מספר דקות.הוא הציע שנתיישב והסכמתי, כעת כשאני חושבת על זה, התנהגותו הייתה מוזרה מאוד ואני אפילו לא הבחנתי בה. לפתע חוף הים התרוקן, והיה נראה כמו חוף בודד שאיש אינו מבקר בו. השמש ברחה לה ואט אט הרגשתי בתחילתה של השקיעה. ישבנו על פני המים וחלק גופנו התחתון נרטב, כאילו לא הזיז לנו. התיישבתי קרוב אליו והנחתי את ראשי, מספר שניות לקח לי עד שמצאתי את הפינה הנוחה לי ולו, כמו תמיד. הוא נישק את צווארי ולחש באוזניי שהוא אוהב אותי, ואני... אני הייתי מאושרת מתמיד, מאושרת ולא ממש מוכנה לסוד שעמד לחשוף בפניי. באותו רגע היינו שנינו בבועה משלנו, בלי שום גורם מפריע (העולם). הוא הוריד מעלינו את הבגדים, הרים אותי על ידיו ונכנסנו למים. המשכנו להתנשק ולהתחבק ואז זה קרה, דבר שלא ציפיתי לו כלל וכלל. "שכבתי עם שני", הוא אמר. באותו רגע פשוט נפלתי, צללתי אל תוך המים כאילו איני חיה עוד. הוא נבהל ומשך אותי החוצה מהמים. כעבור מספר דקות, כשחזרתי לעצמי, התנהגתי כרגיל,כאילו שום דבר לא קרה, התלבשתי, קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הכביש. פתאום לא היה אכפת לי מכלום, שום דבר בעולם לא נראה לי חשוב מכדי להחזיק אותי עומדת. התעוררתי בבית החולים, לא מבינה כלום ומה בדיוק קרה, הסתכלתי סביבי והוא ישב על הכסא שהיה ליד המיטה, מביט בי בעיניים עצובות ופנים ממש קודרות. "מה אני עושה כאן, מה קרה?" שאלתי. והוא, שרצה שנשכח מהכל רק הסתכל ואמר שהכל בסדר עכשיו. הוא הביט בי עם עיניים שדרשו אהבה, עיניים שדרשו חיוך המביע שמחה. ואילו אני , לא שמחתי, שמרתי על פניי שלא הביעו כלום... טוב, אולי מעט אכזבה. אני זוכרת שניסה להסביר אבל לא כל כך הלך לו, הוא טען שהוא אוהב אותי ושמה שקרה עם שני הוא חסר משמעות מבחינתו, אבל אני שדבקתי בכאב ובלב שנשבר פתאום לרסיסים, הסתובבתי עם כל גופי, הפניתי את גבי אליו וביקשתי שילך, שיניח לי לנפשי. הוא קם מכיסאו ויצא מהחדר. אותו לילה לא ישנתי, הייתי עסוקה במחשבות ובדמיון שהוא ושני שכבו. המחשבות הללו רדפו אותי למרות שרציתי להתנתק מהם. השמש החלה להופיע ואני קמתי מהמיטה כדי לצפות בזריחה. ואז, נשמעה דפיקה על הדלת, הדלת נפתחה והוא הופיע עם פרחים, בלונים ואפילו שוקולד. ואני, שלא ידעתי מה לומר או מה לעשות, חשבתי שפשוט עדיף שאשתוק. הוא בא לקראתי, הרים אותי ונשא אותי אל המיטה. ישבנו שנינו על המיטה, אחד מול השני מספר דקות מבלי לומר מילה. מדי פעם הוא זרק חיוך וחייכתי אליו חזרה. הוא לקח את ידי, נישק אותה ואמר שהוא מצטער, אבל לי זה לא הספיק, זה לא הספיק בכלל.
