אז נעבור נושא

[מאי של ענת]

אז נעבור נושא../images/Emo9.gif

תגידו איך המשפחה מתייחסת אל הנכות הקיימת??? איך החברים מתייחסים?? אני אתחיל: החברים הקרובים שלי,המשיכו להיות חברי גם אחרי הקטיעה,והחברים הפחות טובים,חשבו אולי:שאם הורידו לי חלק מהרגל,אז הורידו על הדרך חלק מהמוח

ברצינות..... לגבי המשפחה: המשפחה שלי שהודיעו לה שאני יעבור קטיעה,קיבלה את זה ממש קשה. ברצינות. אבל זה לא כלל אותי ואת בעלי,אני ובעלי מאוד מאוד שמחנו על הקטיעה שתבוא.כי כך " הרגל לא תכאב יותר" ברצינות. אני הרגשתי הקלה עצומה אחרי הקטיעה(אני מדברת על איך שהתעוררתי מהניתוח) בסה"כ:יש התייחסות לעצם העובדה שאני נכת צה"ל. אך זה לא קריטי,אין לי הנחות:בניקיונות,בקניות,אפילו בוויכוחים עם בעלי

. יש לי ספר בשם "שיקום למופת" זה בהוצאת משהב"ט. אתם יודעים כמה הספר הזה נותן כוח. יש הוכחות,סיפורים של אנשים,שעל אף פציעה קשה,אפילו קשה מאוד הם משתקמים! ושאני קוראת את הספר אני אומרת לעצמי:"למה שלא אשתקם? אפילו עם הנכות שלי. שתבינו,אני מבחינה מקצועית אני לא משוקמת,אני מקבלת נצרך,אני לא עובדת,וכרגע לא לומדת. טוב זהו. סתם היה באלי לכתוב משהו ואתם? מה אתם אומרים???

 

[smile2life]

הסיפור שלי

כשנפצעתי ב-94 אמא שלי הייתה בטיול ג´יפים בערבה וניידת מ.צ. עצרה אותה כדי להודיע לה על הפציעה שלי - מאז שנה וחצי היא ואחותי היו צמודות אליי. החברים היו בהתחלה כל הזמן ואח"כ לאט-לאט החלו לנטוש אבל אין דבר אני הכרתי חברים חדשים, כאלו שמקבלים אותי עם הפציעה - כאלו שמכירים אותי כמו שאני עכשיו ולא מחפשים את "המני הישן", זה שהוציא טיולים בגליל ושילח את חבריו בסנפלינג, מני שעדיין פעיל פוליטית אבל פחות מבעבר. את רוב חבריי הנוכחים, הכרתי דרך הרשת ובפעילותי הציבורית בתנועת מרצ, בבית הלוחם ת"א ובלימודים (למדתי קצת רפואה סינית ושכרגע אני משפר בגרויות בכדי להכנס לאוניברסיטה). תגמול הנצרך אינו משאיר אותי בבית אלא עוזר לי להשתקם גם מבחינה פיזית וגם מבחינה אקדמאית ובמיוחד נותן לי את מרווח הנשימה בכדי להשתקם מנטלית. נפצענו? יופי! צריך להתחיל חיים חדשים עם מציאות חדשה. מת עלייך, שהעלית את הנושא, מני

 

[פלסר גבעתי21]

צריכים להתרגל לעובדה!

בהתחלה קצת קשה להתרגל למצב אני מאמין שאצל כולם זה ככה. אבל כשמתרגלים אז לא מרגישים כל כך מנסים להתעלם מהעובדה או אוליי לברוח... פשוט כי אין ברירה אחרת. אבל אנחנו אנשים חזקים ואנחנו נתגבר על הבעיות שלנו. בשביל זה אנחנו פה אחד בשביל השני. שני תהיי חזקה מגיע לך הכל! ותמיד תזכרו, תמיד יש יותר גרוע יש במה להתנחם... (לא שזה עוזר אבל שיהיה).

 

[מאי של ענת]

פלסר הי, אני כבר 10 שנים נכת צה"ל

האמין לי שלא הייתי חושבת כך,על "שחייב להשלים עם הפציעה" איך שהשתחררתי מהצבא. אתה יודע חמודי,הזמן עושה את שלו,ואתה לאט לאט תרגיש בע"ה שאתה כן יכול לתפקד,ולחויות למרות הפציעה. בהתחלה יש תמיד את שלב ההכחשה,שלב ההשלמה שלך בדרך....

אני אישית לא מציעה ל"ברוח" או "להתעלם" כי אי אפשר.... אני בהחלט מציעה לחיות עם הפציעה בשלום,לקבל אותה,וכמו שכתבת תמיד יש פציעות יותר קשות. פלסר יקירי, תן לזמן לעשות את שלו.... אני בטוחה שבעוד שנה,ואפילו פחות אתה תדבר על הפציעה שלך,ותסתכל עליה במשקפיים אחרות,ויותר וורודות

 

[פלסר גבעתי21]

אני מקווה... הלוואי...

יכול להיות באמת שזה עניין של זמן. אני מקווה שהשמש איזה יום תזרח גם עליי... =)

 

[מאי של ענת]

בודאי ש ה ../images/Emo42.gif תזרח ... בטוח.....

אל תדאג פלסר,הכל יסתדר, מילה שלי......

 

[רינו]

אני הרוס ושבור מהנכות........./images/Emo153.gif

הריי ביננו אני לא אותו אדם שהייתי כמו בעבר. פעם הייתי אלוף האזור בריצה,היום לא. פעם הייתי הכי יפה בגן,היום לא. פעם היו לי המון מעריצות וחברות,היום רק אחת. פעם הייתי הכי גבוה בכיתה,היום לא. פעם הייתי מתלבש תוך דקה,היום לוקח לי שעה. אז ביננו ...פעם היה שלום היום אנו רק סביב המלחמה ,שלנו האישית ,ומלחמה של כל האומה. בקיצור הפגיעה לא תימחק לעולם.....כי המלחמה לא עוברת לעולם. אנו אנשים נורמלים לחלוטין אשר נקלענו למקום לא נורמלי,?ומקום זה מנסה בכל יום ויום להפוך אותנו ללא נורמלי,אז אייך אפשר להמשיך בשיגרה

 

[מאי של ענת]

רינו,כפרה! חזרת אלינו../images/Emo24.gif

מה שלומך? אתה יודע שהתגעגעתי אליך. בעצם לכולנו חסרת פה. בקשר לנכות: אתה יודע זנ נכון, ז"א אם אני מסתכלת על עצמי זה חרא,חרא בריבוע. ואני לא אפרט,אתה אישית יודע מה זה להיות במצבי.... אבל אתה יודע,אני לא מרשה לעצמי להסתכל ולחשוב על הדברים הרעים שבזה. לא! אני חושבת שבן אדם,שנפלה עליו מכה משמיים,צריך פשוט מאוד להסתכל קדימה,ולראות איך ממשיכים. אני יודעת מה זו נכות, אני הייתי מרותקת לכיסא גלגלים 3 חודשים. הייתי זקוקה לעזרא בכל דבר. עכשיו תודה! אני למדתי לחיות עם הפרוטזה,האמת אני לא מתה עליה. אבל אני כל כך מעריכה אותה,כי בעזרתה אני הולכת. רינו יקירי,אף אחד,אף אחד לא יגיד שהוא מאושר מפני שהוא הפך להיות נכה. אבל חלק יגידו(ואני בינהם) שלמרות הנכות אפשר לתפקד,כל אחד והגבלותיו. מאוד מאוד תלוי באיזה ראיה אתה מסתכל על המצב. אני יגיד משהו אחרון: אתה יודע מייד אחרי הקטיעה,הודתי לאלוהים,ברצינות,שמחתי שנהפכתי קטועת רגל,מאשר ללכת לעולם הבא. ברצינות. אני מרגישה שאלוהים אהב אותי,כי הוא השאיר אותי קטועת רגל,במקום לקחת אותי אליו.

 

[רינו]

מסכים....אבל.......

נרצה או לא נרצה כל יתר שאר חיינו סובב על נכותנו.כמו שכתבת לא שוקמת,את לא עובדת,ואפילו שייש משפחה חמה ואוהדת עובדה אחת אנו נכים.וכמה שנשתדל "לתפקד"הריי אי אפשר.ואז מה שנכתוב לפוטוקול לא ישנה את מצבנו בזה.כמה שנדרוש כמה שנקבל לא ישנה את המצב. אז..להודות לאלוקים תמיד טוב,אבל אם היה אפשר רק לבקש בקשה אחת.. שיחזיר לי את נשמתי האבודה אזיי היה יותר טוב.ולראות שמידיי יום מתווספים עוד ועוד נכים ,פצועים ,זה בטח לא יעשה אותי יותר טוב,,,אז באמת אני חושב שאם אני שומע שבכל בית בריא קשה לתפקד עקב המצב,אז מה יגידו עזוביי ....?

 

[מאי של ענת]

רינו תראה: נכון אני לא שוקמתי...

אבל אני מרגישה עצמי משוקמת. אני לא חושבת ששיקום הוא מקום עבודה בלבד,כי יכול להיות מנכל באיזה חברה נכה צה"ל,ואין רגע שהוא לא ממורמר. בשבילי השיקום הוא עצמאות שלי,והנפש שלי. למרות היותי קטועת רגל מתחת לברך,אני לא זקוקה לעזרה מאף אחד. אני מטפלת בילדתי,מטפלת ומחזיקה את ביתי,עושה קניות.אני עושה הכל. ויותר:אני מרגישה בסדר עם זה. אז נכון,אני לא מרגישה דיי סקסית... אבל? נו זה יעשה לי את היום??? הנשמה שלך לא אבודה! הנשמה שלך בתוכך! מבקשת לפרוץ החוצה,ולהתחיל להנות ממה שיש. לסיום,אני לא אגיד שאני עושה הכל הכל,אבל מה שאני לא מצליחה לעשות,אז מה. אני מצליחה לחיות ככה. זה לא מפריע לי. אני חייבת לספר לך משהוא: קראתי בספר "שיקום למופת" על נכה במושב בגליל,והוא קטוע יד! הוא בעצם: מחזיק עצים של בננות.הוא חקלאי. לסיום מה שהוא אמר בסוף הראיון זה: לאחד יש אף גדול,לשני אין יד,לשלישי יש אף תפ"א. אז מי יחליט מי השונה????

 

[מאי של ענת]

מק../images/Emo78.gif

פיצה ,אני אוהבת פיצה..... יאמי יאמי...