אז מה?

אז מה?

ממש עכשיו עברתי בבית של חבר טוב, כמו אח, שהתגייס לפני שבועיים. אחרי שנה שעשה מה בראש שלו בלי לימודים ועבודה, ואני מתכוונת למה שבראש שלו במובן הקיצוני של המילה. ראיתי בחור עם פנים חלקות, בלי הזקן סטלנים החמוד שהיה לו, בלי שיער. בלי כח. הוא היה שפוף, שקט. בנאדם כזה שחי תחיים שלו באיזי, אפילו יותר מדי באיזי.. נכנס לשגרה הזו ולמערכת הזו ולא זיהיתי אותו לשניה. אני לא יכולה לחכות להתגייס, אבל עכשיו זה נראה לא אותו הדבר שראינו בראש עוד מהצו הראושן בתחילת יא. עכשיו זה ברמה של הבנה שאנחנו מאבדים חלק מסויים בעצמנו לא? כאילו, נגמר הבולשיט. לא מלחיץ? קשה לי לראות אותי במקומו, והיה קשה לראות אותו. במקום עיניים אדומות, יש סתם בנאדם שמת לישון. יצא לכם לחשוב על זה?
 

Dragonaut

New member
בטח

אני מפחד מהרגע הזה עוד מלפני הצו הראשון. הצבא אוסר קיום כל סממני ההיכר הברורים ביותר שלי, כך שבגיוס אהיה עוד חייל נטול שיער או מאפיינים מעניינים. זה צבא, מי שמנסה לשחק משחקים בתקופה הזו בד"כ נכשל. לשים את הכיף בחיים על פאוז לשלוש שנים, אח"כ אפשר להמשיך [תוך כדי עבודה ובניית חיים, כמובן. הזמן באמת לחיות מתחיל להגמר]
 
זה לא לשים תכיף בחיים בפאוז,

זה לשים את מי שאתה בפאוז, ולך תדע אם אחרי התקופת שירות שלך הכל יחזור להיות אותו דבר? מחלחלת הבנה שאולי אנחנו נפרדים לשלום לתמיד, מחלק מסויים ומשמעותי בעצמנו. ובנימה יותר מדכאת, אני פוחדת שכישורי הגלגול שלי יירדו לטמיון!D:
 

moshe present

New member
את אולי תפרדי מחלק משמעותי מעצמך

אבל את גם תקבלי חלק אחר... אל תחשבי על זה יותר מדיי, יהיה בסדר.
 
למעלה