מאז שהוא נפטר אני לא יכולה להפסיק לבכות נאי לא מדברת על להפסיק לבכות על מותו על כל שטות אני עכשיו בוכה אומרים איזו מילה ואני תחילה לבכות כאילו שמאז שנפתח מעיין הדמעות הוא יותר לא ייזגר אף פעם והגורל שלי הוא לבכות על כל דבר אז מה עושים? איך מפסיקים את זה?
טוב שאת מסוגלת לבכות אין דבר טוב מזה ,מבטיחה לך בשלב מסויים כאילו הדמעות נגמרות ,וחוזרים לחיים "רגילים" לדאוונינו החיים עושים את שלהם , לא רע בלבכות את פשוט מנקה את הכאב שולחת לך חיבוק חזקי ואמצי
תאמיני לי. את לא יודעת כמה הבכי זה דבר טוב. פעם גם אני הייתי בוכה מכל דבר וחשבתי שצריך להפסיק וזה דבר רע וכו'. היום אני רואה כמה טעיתי. היום כבר נגמרו לי הדמעות. אני כמעט כבר לא בוכה. וזה משהו שכ"כ חסר לי. הבכי אומר (כמה שזה יישמע מוזר) שעדיין נותרה תקווה. מי שבוכה זה אומר שהוא לא נואש. אבל אני הגעתי למצב שבו התייבשו לי כבר הדמעות. כ"כ התייאשתי שאפילו הבכי כבר לא בא. אע"פ שתאמיני לי שלפעמים אני ממש צריכה אותו ואני ממש מתה שכבר יצאו הדמעות, אבל הן לא יוצאות. בפורום "אחים שכולים" כתבתי משהו: "פעם הייתי בוכה המון. בוכה אבל עם תקווה. היום אני כבר כמעט לא בוכה, אבל גם לא נשארה בי תקווה". אל תקחי את הבכי כדבר מעיק ומדכא, כי זה בדיוק ההיפך. הבכי זה סימן שעוד נשארה לך תקווה.
לא יודע כמה זמן עבר מאז, אבל יש גם תקופות כאלה. חברה טובה אמרה לי פעם שההתאוששות בחייה, אחרי אובדן נורא, החלה עם ההבנה שאפשר וצריך להפריד בין עצב לעצב, ולא לקשור כל דבר מכאיב/מעציב או מרגיז, לאובדן.
ואני אומר את זה בלי ציניות ולא בצחוק. ההתמודדות ובניית החיים מחדש כרוכים בעבודה קשה, וכדאי מאוד להסתייע במישהו בתהליך (או בעברית - לפנות לייעוץ/טיפול פסיכולוגי).