אז מה, לכולם יש משפחות נורמליות?

[מורןא]

אז מה, לכולם יש משפחות נורמליות?

רק לי יש אמא חולת נפש? רק אני אצטרך כל חיי לסבול את זה? אנשים בקושי כותבים פה, נדמה שאני היחידה בעולם שסובלת מזה. אני מסתכלת על אנשים בעבודה וחושבת לי איזה כייף להם אמא שלהם נורמלית, החיים שלהם דבש. אתמול הייתי חצי יום עם אמא שלי בביח בבדיקות נוירולוגיות, חזרתי הביתה ופרצתי בבכי מטורף אבל אלוהים המשיך להשתין עלי בקשת. למזלי נזכרתי שפעם אחת הצלתי את עצמי מאבדון, אז למה שאני אתן בכלל למישהו להוביל אותי לשם שוב? ותכתבו כבר כי אין שום פורום בכל הרשת הזאתי למשפחות של פגועי נפש חוץ מפה בתפוז ודווקא פה כזה מת... לא בא לכם שיזדהו איתכם? לא בא לכם להרגיש שיש עוד מישהו כמוכם ואתם לא לבד? לי בא. מורןא

 

[jinjetta]

היי מורן

לא, לא לכולם יש משפחות נורמליות. אבל לפעמים קשה לגעת כל הזמן בנקודות הכואבות, ואנשים לא תמיד חשים צורך לכתוב מתוך עצמם, ויותר קל להם להגיב דווקא לאחרים, לשתף מנסיונם. כל אחד מתמודד עם הדברים אחרת, ויש לכבד את דרכו של כל אחד מהכותבים/הקוראים כאן. אז מה קרה..? מה גרם לך לבכות כל כך כשחזרת הביתה?

 

[מורןא]

אני מכבדת

ניסיתי לעודד אנשים לכתוב, זה הכל. לא חשוב עזבי. באמת לא כולם צריכים לרצות לדבר על זה כמוני. תודה מורןא

 

[jinjetta]

לעודד זה אחלה..

ואין צורך לעזוב את הנושא, גם אני אשמח אם אנשים יכתבו יותר. אבל כדי לעודד צריך, לטעמי, ללכת בצורה חיובית ולא בצורה מתריסה של "אתם לא רוצים שיזדהו אתכם? תכתבו כבר!". למשל אפשר להעלות סוגיה שמטרידה אותך.. לתהות איך זה בא לידי ביטוי אצל אחרים... גם אני לפעמים חושבת להעלות איזו סוגיה, ואז נרתעת כדי לא לגעת בנקודות ש"מפחידות" אותי, וברגע שמישהו אחר מעלה אותה, יותר קל לי לחלוק את מחשבותיי בנושא.

 

[מורןא]

סליחה לא התכוונתי להתריס

סתם חשבתי לעודד לכתוב כי חשבתי שאנשים כמוני מחפשים שותפי גורל ומחפשים לפרוק. כנראה שבגלל שאני בשלב ההתחלתי של המשבר עם אמא שלי אני יותר להוטה על קבוצת תמיכה. אולי הייתי קצת תקועה בעצמי ולא חשבתי. בכל אופן בכיתי כי היה לי קשה להתמודד עם ההתנהגות של אמא שלי הילדותית. זה קשה ומפחיד לראות את אמא שלך מתנהגת כמו תינוקת. לא קל לשאמא שלך נהיית אדם אחר. ובעיקר קשה לי כי אני נאבקת בשיניים לשמור על השפיות שלי ולא לתת לזה לחדור לחיי באופןן אישי. לא רוצה לקחת את זה אליי . כבר הייתי בתוך האבדון הזה פעם אחת. לא רוצה בשנית. תודה מורןא

 

[jinjetta]

אני מבינה אותך..

אני לא יודעת ממה נובעת ההתנהגות ה"ילדותית" שאת רואה אצל אמא שלך. אבל אח שלי לפעמים מתנהג גם הוא כמו ילד קטן. וכשמדובר בגבר בן 37, שנראה רגיל כלפי חוץ (לא שלחולי נפש אחרים יש קרניים, אבל אח שלי הוא די פעיל ועצמאי, חבל רק שאת כל העצמאות הזו הוא לא מתעל לכיוונים חיוביים כלשהם, ורק מבזבז את הזמן

) זה הופך לעתים מרגיז במיוחד. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסבירה לו דברים כמו לילד קטן, והוא עדיין עושה ההפך. הוא מבזבז כסף ללא הבחנה (וכמובן, לא את שלו, אלא מה שהוא משנורר ללא הפסק מאמא שלי ומדודה שלי), הוא מסוגל לפעמים למכור דבר בעל ערך סנטימנטלי או כספי גדול בעבור איזה קשקוש חסר ערך שנדמה לו כמו "אמנות". הוא נוהג בחוסר אחריות, וכמו ילד קטן, עומד אח"כ "נכלם" ושואל "אני עשיתי את זה?".. אז מילא כשזה דבר שאפשר לתקן בקלות, אבל לפעמים זה מסובך הרבה יותר. לפעמים אני לוקחת תקופה מסוימת ופשוט לא מדברת איתו, כי כל שיחה איתו מעבירה *אותי* על דעתי. אבל אני יכולה לעשות את זה כי אמא שלי ודודה שלי מדברות איתו. מותר להתרחק לפעמים, לתת גם לאחרים במשפחה לשאת בעול שבהתמודדות הזו. בשום אופן לא לתת לדברים להשתלט עלינו בצורה כזו שמדרדרת אותנו - זה בטח לא יהיה טוב לאף אחד מהצדדים.

 

[מורןא]

אני חושבת

שיש מצבים שאדם שחולה מגיע לרמה הכי נמוכה שיש, מסיר את כל התיעול ההתנהגותי שאדם בוגר משתמש בו ונהיה ילד קטן. לפי דעתי זה מה שקרה לאמא שלי. הרי חלק מההתבגרות זה ללמוד לוסת את עצמך, להתאפק, לשלוט. אני חושבת שהיא חזרה לשלב הכי ראשוני בחיים- שלב התינוקיות. בגלל זה קשה לי כ"כ. את מצפה מאמא שלך להיות אדם בוגר ואז את מגלה שאת בוגרת יותר ממנה. זה מלחיץ. גם אני כמוך לפעמים מוצפת ברגשות קשים כלפי אימי. למשל אחרי שלשום כשהייתי איתה 7 שעות בבית חולים החלטתי לקחת פסק זמן ממנה ולהגיע מחר. אנחנו מחלקים בנינו את הביקורים, אחותי ואני. לצערי אין לנו הרבה אנשים שאפשר לחלוק איתם בביקורים. כי אימי גרושה והכל נופל על אחותי ועליי. לצערי אחותה מאד אינטרסנטית ומגיעה מתי שנוח לה. אבל יש גבוול כמה אני יכולה לספוג. אחרי ההתמוטטות של שלשום אני חייבת לעזור כוחות.

 

[revital היחידה]

שלום מורן!

אני נכנסת לפורום הזה לאחר הרבה זמן שלא כתבתי פה כי באמת כמו שכתבת אנשים בקושי כותבים ויש לי רושם כזה שגם אף אחד לא קורא (למרות שקיבלתי תמיד תגובות בעיקר ממנהלות הפורום - כל הכבוד!) אז בתקופה האחרונה לא התאמצתי יותר מדי. גם אני פעם חשבתי כמוך שלכולם יש משפחות נורמליות ורק המשפחה שלי "דפוקה" (סליחה על הביטוי) עד שהבנתי במהלך חיי שאין דבר כזה שנקרא שלמות ואין משפחה שאין לה צרות יש כאלה שיש להם יותר ויש כאלה שיש להם פחות אבל לכולם יש! אני במשך חיי מאוד התביישתי מהעובדה שיש לי אח שהוא חולה נפש והסתרתי את זה וכל פעם שעלה הנושא ניסיתי לחמוק ממנו באלגנטיות עד שהתחלתי להרגיש מחנק כי סבלתי לבד כאבתי לבד ולא שיתפתי את אף אחד במועקות שלי הרגשתי שאני מסתירה סוד גדול שבעצם אין שום סיבה להסתירו - פשעתי? רצחתי? התחלתי לחשוב שאני לא אשמה ומה לעשות שה' נותן לנו לפעמים להתמודד... אני עוסקת בחינוך ויום אחד כל ילדי הגן בו אני עובדת הביאו תמונות ליום המשפחה וחשבתי לעצמי איזה כייף להם (למשפחות) איזה מאושרים הם הם לא יודעים מה זה צרות יש להם שמחה ורק לי יש את הבעיות שלי עם אחי ואז התגלגלה שיחה ביני לבין אמא בגן שנודע לי שבמשפחה שלה יש ילדה שיש לה תסמונת וגם ילד עם אוטיזים להבדיל מבעיותיי גיליתי שיש עוד אנשים שיש להם ילדים/אחים מישהו במשפחה שהוא "חולה" הבנתי שכפי שאני מסתירה כך יש אנשים שגם מסתירים את סודותיהם וכך נוצר מצב שאף אחד לא מספר ולא משתף ואת חושבת שרק לך יש בעיות..... וזה ממש ממש לא נכון!!!! אני מבינה את הכאב שלך ויש הבדל בנינו לך זאת אמא ולי זה אח אני לא נוטלת שום חלק בטיפול החלטתי פשוט להמשיך בחיי הוריי מטפלים בו למרות הכאב עד לא מזמן הייתי מוערבת הלכתי לבקרו אך החלטתי שדי שאני חייבת לשים מחסום ולהמשיך הלאה אני עוד צעירה!!! יש לי חיים משלי למרות הכל. אשמח לשמוע ממך (ולהשמיע אם תרצי) חיזקי ואימצי בברכת שנה טובה ומתוקה רויטל.

 

[מורןא]

שנה טובה קודם כל

אני שמחה על תגובתך. אני גם כבר לא מרבה להכנס לפורום הזה מאחר ואין בו יותר מידי הודעות ולא מצאתי ממש שזו קבוצת תמיכה כמו שקיוויתי שאוכל למצוא, פשוט כי שקט פה. אני עדיין חושבת שצריך לפעמים לדרבן אנשים לכתוב על הרגשות אם כי לא בדרך המעט בוטה שאיפיינה את הודעתי. בכל אופן כרגע יש הפוגה עם אימי, היא בטיפול במרפאת חוץ של בית חולים פסיכיאטרי וחיה איתה אישה שתשגיח עלייה . מה אני אגיד לך יקירתי אני לא אופטימית בכלל, אימי היא אישה שמאז ומעולם יצאה ונכנסה למשברים ולכן נראה לי שאולי תהיה הפוגה עד שהאישה שנמצאת שם תעזוב, כי בסופו של דבר אין סיבה להחזיק אותה, אימי הרבה יותר בסדר ולעת עתה הכל טוב והיא מאד שמחה וטוענת שהטראומה הזו לימדה אותה דברים. שוב איני אופטימית מכיוון שכל חייה מתאפיינים בעליות וירידות, וגם שינוי מקצה לקצה אף פעם לא מבשר טובות... בכל אופן אני מאמינה שיש עוד משפחות ואני יודעת על כאלה, אבל לפעמים את חשה כל כך לבד במערכה כי בכל זאת בסביבה הקרובה- עבודה ולימודים נראה שלאחרים טוב ואת תקועה באיזה מערבולות חסרת פתרון. אני חושבת שזו רק תחושה סוביקטיבית, ותחושה זו גרמה לי להכינס לפורום כדי לחוש לא לבד, כי בכל זאת גם אם יש אחת כמוני בסביבה שלי והיא לא מדברת על כך ואני לא יודעת אז ההרגשה היא בסופו של יום לבד. אלייך- בת כמה את? בן כמה אחיך? ממה הוא סובל? אשמח כמובן לשמוע גם עלייך... תודה ושוב שנה טובה מורןא