אלטרנטיבה- אפשרויות חינוכיות אחרות
אפשרויות אחרות חוויות מישיבה ליטאית (חרדית) מאת: הנחש המחונן- הדבר הראשון בו נפגש המבקר בישיבה הוא תופעת ה"מפל"- מעין רעש עמום, שהולך ומתגבר עם ההתקרבות לאולם הישיבה, ואז, בפתיחת הדלת- רעש אדיר- מאות תלמידים יושבים באולם ומתווכחים אחד עם השני: איך מסוגלים ללמוד ברעש כזה?! מתרגלים.... לומדים ב-3 "סדרים" ביום, כל אחד נמשך כמה שעות רצוף- אין הפסקות, אבל ניתן לצאת ולהיכנס מתי שרוצים (אף אחד לא בודק אם אתה לומד- זאת האחריות שלך...). "סדר בוקר" מוקדש ללימוד בעיון- בהעמקה, אין לחץ "להספיק", ולפעמים מתעכבים על שורה אחת קשה או עמוקה וחשובה במשך מספר ימים. כולם, ילד בן 10 וראש הישיבה, מתמודדים עם אותו טקסט, שהוא לא פחות אזוטרי ולא דורש פחות יכולת חשיבה מופשטת מאשר טקסט מתמטי ברמת אוניברסיטה, וכל אחד מתמודד איתו לפי מיטב יכולתו ורמתו (רק לחשוב על החומות העצומות שמפרידות בין תלמיד בית ספר שלומד "חשבון" לבין הידע בחזית המחקר המתמטי, כאשר רוב רובן, כמו הבגרות למשל, הוא חסר קשר למה שבאמת עושים במתמטיקה, והיה משכנע כל תלמיד ממוצע לחשוב על מתמטיקה מה שתלמיד ממוצע חושב על מתמטיקה). בתחילת הסדר לומדים ב"חברותות"- בזוגות. כל אחד רשאי לבחור בן זוג המתאים לו, או להחליף את בן זוגו, ויש כאלה שמחליפים בני זוג כמה פעמים בשנה. אין הגבלת גיל- כל אחד לומד לפי רמתו והתקדמותו האישית, ניתן לראות אברך בן 30 לומד עם בחור בן 18 (אחד מביא ידע וניסיון, השני "להט נעורים"). יתרה מכך, ניתן לראות רב בן חמישים לומד עם ילד בן 10, שיכול להיות הבן שלו (ולפעמים הוא באמת הבן שלו), לאורך השנה- מבחינתו זה לא "בזבוז זמן", אלא ההשקעה הטובה ביותר (נכון שהוא לא צריך לעבוד, אבל לא זו הנקודה כאן). עם התקדמות הלימוד במהלך ה"סדר", זוגות שנתקלו בבעיה קשה בלימוד/ויכוח מתחילים לשאול ולפנות לחבריהם ולרב, ועד סיום ה"סדר" הויכוחים מתקיימים בחבורות חבורות של תלמידים, כמה מהן מתווכחות מסביב לרבני הישיבה ואיתם. בסוף הסדר יש שיעורים של רבני הישיבה, או של כל אברך שהחליט שהוא רוצה לתת שיעור באותו יום, וכל אחד נכנס לאיזה שיעור שהוא רוצה. אתאר את השיעור הראשון בו הייתי, שיעור של ראש הישיבה (שמאוחר יותר הבנתי שהוא שיעור אופייני ביותר)- השיעור התחיל בהרצאה של ראש הישיבה, סיכום השיעור הקודם ודיון במה שנלמד בסדר. השיעור המשיך, ושום דבר לא הכין אותי למה שעמד להתרחש- ראש הישיבה אמר איזה חידוש או דבר מוקשה לדעת התלמידים- ולפתע- הכיתה דמתה להתפוצצות וולקאנית- התלמידים קמו ממקומותיהם והתחילו לצעוק בקולי קולות על ראש הישיבה ואחד על השני- הוויכוח התנהל באינטנסיביות מדהימה, לא היה לי סיכוי לעקוב אחרי הטיעונים- פשוט הבטתי בפה פעור באחד התלמידים, תלמיד צעיר מאוד, שניהל קרב פינג-פונג מילולי של צעקות עם ראש הישיבה, כששניהם מדברים במהירות מדהימה- ממש יורים את הטיעונים, ועוד במבטא אשכנזי חזק... רק לדמיין את המחנכת שלי בבית ספר, שלא יכלה לסבול ביקורת ("חוצפפפפן!! אתה מתווכח איתי?!?!"), במצב כזה... מה היא הייתה עושה קודם- משעה את הכיתה, חוטפת שבץ או פשוט מתפוצצת על המקום? באיזשהו שלב בויכוח, היה נדמה לראש הישיבה שהתלמיד מעלה נקודה שהוא לא חשב עליה (אח"כ התברר שאין בה ממש), הוא רכן אל התלמיד ואמר "כן, כן, מה שאתה אומר זה..", ראו שהוא ממש שמח שהוא אולי עלה על משהו, וממש רוצה ומעודד את התלמיד לרדת איתו לעומק העניין- תלמיד שבאמת מצליח להפיל את החידוש של ראש הישיבה זוכה להערכה כללית (וזה קורה לעיתים רחוקות), ואם הוא עושה זאת שוב ושוב, אין ספק שהוא ב"מסלול הנכון"... ברגע שזה קורה, וראש הישיבה עומד על טעותו, הוא לא מנסה למצוא תירוצים דחוקים, או למשוך זמן עד לסיום השיעור- באותו רגע הוא אומר לו "נכון", סוגר את הספר ומסיים את השיעור. אז נכון שקיימות המון בעיות חמורות ביותר במערכת החינוך החרדית (העובדה שכולם, כולל אלו שלא מוכשרים באמת (99%), מוכרחים ללמוד, פוגעת בסופו של דבר ברמת הלימוד אפילו ברמות הגבוהות ביותר), ונכון גם שלא הייתי רוצה להיות תלמיד שם (טוב נו, אולי קצת), אבל לא זו הנקודה.
