"אז מה ההורים שלך עושים?"

[נודדת בדרכים]

"אז מה ההורים שלך עושים?"

היי בנות יקרות,

אני כבר שנה וחצי בת ללא אם.
מה שהיה לי קשה בין היתר עד עכשיו, זה היה בסיטואציות היום יומיות שיושבים כמה אנשים שלא הכירו אותי לפני שאמי נפטרה והם לא יודעים. ופתאום מתחילים לדבר על הורים ועל אמהות...למשל כששואלים בני כמה ההורים שלך, או מה ההורים שלך עושים...או זורקים הערה על אמהות...
עד עכשיו לא הצלחתי להתמודד עם סיטואציות כאלה ובמהלך השנה וחצי האחרונות פשוט הייתי מתחמקת או מעבירה נושא. פשוט לא הייתי מסוגלת להגיד "אמא שלי נפטרה" או "אין לי אמא" בסיטואציה כזו, כדרך אגב...בפשטות כזו...

שבוע שעבר, בפעם הראשונה אמרתי את זה כדרך אגב...הייתי בפאב והיתה אווירה טובה, של הומור..ואיזה בחור שדיברתי איתו אמר : "הייתי רוצה להכיר את אמא שלך" אז בהתחלה נתקעתי ולא ידעתי מה לעשות ואז פשוט נשמתי ואמרתי לו "אין לי אמא". והוא ממש נלחץ...הרגיש לא נעים והתנצל המון פעמים...ואמרתי לו שזה בסדר וניסיתי להראות שהכל בסדר.

מה אתן חושבות? איך התמודדתן כשנתקלתן בסיטואציות האלו?

 

[good vibrations]

מוכר מאוד

אני זוכרת את התחושה שהייתה לי כשהבנתי שמעכשיו, כל אדם חדש שיכיר אותי, לא יוכל להכיר אותי באמת, עד שלא יידע שאני מתמודדת עם חיים ללא אם. ההבנה שזה הפך להיות חלק מהזהות שלי. לצערי זה אף פעם לא פשוט.
התגובה וההרגשה שלי תלויה כמובן בסיטואציה ובמצב הרוח שבו תופסים אותי.. בד"כ אני אומרת את זה עם ריחוק מסוים: אמא שלי נפטרה לפני 8 שנים. ולא נכנסת לפרטים. אני מעדיפה להגיד את זה בריחוק רגשי מסוים, כי זה אף פעם לא קל. לא קל לי להגיד את זה, ואני לא אוהבת את הכובד שזה מנחית על השיחה.
כמובן שאי אפשר להעלים את העובדה שאין לי אמא מכל שיחה, אז מהניסיון שלי הגעתי למסקנה שכדאי לי לעשות את זה בצורה מאוזנת. אני אומרת שהיא נפטרה, מחכה לדברי האמפתיה, מהנהנת ואומרת תודה. ואז ממשיכה בנושא שדיברנו עליו קודם או מעבירה נושא.
יש אנשים שמנסים לחפור ושואלים ממה היא נפטרה, אז אם אני מרגישה קרובה אליהם מספיק אני מספרת. אבל אני מעדיפה להגיד שהיא מתה ממחלה ואני לא רוצה להיכנס לזה.
לדעתי חשוב לזכור שגם לאדם ששומע אותך, יש רגע בעייתי שבו הוא לא יודע אם הוא צריך להישאר ענייני, להעביר נושא, לנחם אותך, לעשות לך פאפי פייס או לתת לך סוכריה. אנשים מנסים להיות אמפתיים בדרך כלל, וגם להיות מאוזנים בתגובה. להראות שהם מצטערים ועם זאת להמשיך להתייחס אלייך כמו קודם.
בקיצור, מה שרציתי להגיד, זה שאין ספק שזה רגע קשה ולא נעים, וזה חלק מהתמודדות. אני יכולה רק להזדהות ולחבק ולנסות לחזק אותך מאיפה שאני נמצאת

 

[shtuty]

מאוד מאוד מוכר

אין ספק שהרגעים האלו קשים. בעיקר כשמדברים עם מישהו באווירה טובה ומלאת צחוקים, ופתאום את מנחיתה עליו את המכה הזו.
אני שונאת את הסיטואציה הזו, פחות בגלל המבוכה האישית שלי. אני פשוט אומרת שאין לי אמא ושהיא מתה כשהייתי ילדה.
הבעיה שלי היא השתיקההמביכה, זאת של הצד השני. אני יודעת שהצד השני מובך ומרגיש רע בגלל השאלה שלו, ואני שונאת את זה, את ההרגשה שאני פגעתי בשיחה, שאני העכרתי את האווירה והכנסתי את כולם למבוכה....פעם אפילו עניתי למישהי "כן" על השאלה האם ההורים שלי גרושים. הרבה יותר קל להתמודד.
אבל עם השנים לומדים לפתח עור פיל לשאלה. לומדים להחזיר את השיחה למקום שבו היא נקטעה. אני מקווה שתלמדי את זה מהר....

 

[Ayelet8998]

לא רוצה לשמוע על החג הזה בלי אימא

לא יודעת מה יש לי.. ממש מפחדת שיגיע בכלל. תמיד אימא ואני היינו מארגנות הכול ביחד לקראת החג,ועכשיו לא נשאר כלום.

לגביי הסיטואציה עם אותו בחור-לא נעים לשמוע משפט כזה,בכל אופן טוב שאמרת (לפעמים זה קורה לי בסיטואציות דומות ואני לא אומרת..)

 

[Ayelet8998]

מצטערת איכשהו איחדתי תגובות (עם האשכול שלמטה)

.

 

[עדיה222]

"הייתי רוצה להכיר את אמא שלך"

למה הוא התכוון, בעצם? זאת מין מחמאה, נכון? האם באמת רצה
להכיר את אמא שלך? אולי זאת רק צורת דיבור, צורה קלילה שכזאת?
האם היתה איזושהי אפשרות, בעבורך, למענה קליל כלשהו, מענה
שירחף מעל המציאות, שלא יהיה בכלל מחוייב למציאות?
אני מתארת לעצמי שלא היתה לך אפשרות לענות בקלילות.
אולי - אילו היית עונה בקלילות ולא מספרת את המציאות,
היית מרגישה שאת לא נאמנה?

 

[נודדת בדרכים]

זה נאמר באווירה הכי קלילה שאפשר

וכאן בעצם הבעייתיות...זאת היתה שיחה של הקנטות כזו...ואני מניחה שהוא התכוון שכאילו מעניין לראות איך אמא שלי, מי היא האישה שגידלה אותי שבגללה יצאתי "ככה"
יכולתי לענות ב"כן, באמת מעניין" ולא להגיב...מה שהייתי עושה עד עכשיו.

אבל ברגע שאמרתי שאין לי אמא ניסיתי לחייך ולצחוק כדי להמשיך את הסיטואציה מאיפה שהפסיקה ולא להכביד על השיחה.

אני מרגישה שזו מין נקודת מפנה, כי עד עכשיו לא הייתי אומרת את זה בשיחות. הגיע הזמן בשבילי להפסיק לפחד מהרגע שהשיחה תתפוס את הכיוון הזה...זה לא שיש לי מה להסתיר או במה להתבייש. פשוט קשה להגיד את זה ככה בקול בלי התראה...

 

[ענבר לבקוביץ]

שלום לנודדת בדרכים

במהלך תהליך ההתמודדות בדרך כלל, אנחנו באופן טבעי מפנימים את האובדן אל תוך הנרטיב שלנו והאובדן הופך לחלק מהסיפור האישי שלנו.
האובדן תופס חלק קוהרנטי מהחיים ומהסיפור האישי.
נשמע שבתהליך ההתמודדות שלך, את בתהליכי ההפנמה.
אולי בגלל זה את מרגישה שזה נקודת מפנה, כי זה הופך להיות חלק טבעי ואינטגרלי מסיפור חייך.
ענבר

 

[עדיה222]

לנודדת בדרכים

את יודעת, אני מרגישה שהשיחה הזאת, "הקלילה", ואיך שהגבת,
וזה שאת אומרת שזאת נקודת מפנה בעבורך - כל זה מלא משמעות
ורגש שמפוענחים רק לך. למה לא אמרת עד עכשיו. למה פתאום בשיחה
הקלילה כן אמרת. ואז - למה כל כך לא נעים לך, למה הרגשה של "משביתת
מסיבות", למה את מעלה על הדעת את הרעיון של "להסתיר"; "להתבייש".

אני כותבת את זה כי אני זוכרת את הדיבור המשונה שלי,
מיד אחרי שאבא שלי מת, ואחר כך מיד אחרי מות אמי, דיברתי
ממש עם כל אחד, מיד סיפרתי שנפטרו. אני ממש זוכרת את עצמי
הולכת בסופרמרקט שבו קניתי תמיד דברים להורים, ומספרת לקופאיות,
לבחורה באטליז, לשליח - "אמא שלי נפטרה". וכמובן לחברים, לשכנים,
לכל אדם.
זה מאוד מאוד שונה, כי הוריי היו מאוד מאוד זקנים במותם.
הם לא הפכו אותי, במותם, לבחורה "שונה", כפי שאולי מרגישה
אישה צעירה שאמא שלה נלקחה ממנה.