Shelly Webster
New member
אז להציג את עצמי?
שלום
אני בת 15 וחצי. אבא שלי נפטר לפני חודש (יום חמישי הזה יש אזכרה וגילוי מצבה.) מדימום מוחי במצב קשה מאד. הוא נפטר בגיל 52. הוא התאשפז ביום שבת ונפטר כבר ביום שלישי. אני לא זוכרת את הדברים שקרו בימים האלה. רק את יום שבת, שבו אמרו לי שאבא שלי לא ייצא מיזה (כמובן שזה נאמר אחרי הרבה מריחות וסיבונים של הרופאים) ,את היום שהודיעו לי שאבא שלי נפטר מוות קליני (רק המוח מת, הגוף ממשיך לחיות כי הוא מונשם) ואת היום שאחרי זה, היום שבו הוא נפטר סופית (הלב מפסיק לפעום). זה חצי מצחיק-חצי עצוב שהפורום הראשון שנכנסתי אליו היה יתומים. מאז ומתמיד הייתי ילדה של אבא. יש לי עוד שני אחים מנישואים ראשונים של אבא שאף פעם לא קיבלו ממנו הרבה תשומת לב, ואני חושבת שהוא ידע שהוא לא יכול לגשר על הפערים איתם והוא הציף אותי בכל תשומת הלב שהייתה לו. אני לא חושבת עליו הרבה. בהתחלה כעסתי על עצמי, הכרחתי את עצמי לחשוב עליו. אחר כך הבנתי שאולי זה כי לא עיכלתי. אני עדיין חושבת שכשאמא קוראת לי לחדר שלה זה כי אבא בטלפון. אני עדיין חושבת שאם אני אתקשר למספר שלו זה כבר יפסיק לעשות מספר שגוי. אני עדיין מלאה תקווה שאני אתקשר לבית שלו והוא ירים את הטלפון. ואם אני אגיע לקחת דואר מהתיבה שלו כבר לא יהיה שם, כי הוא כבר לקח. אני לא יכולה להגיד שאני עוברת את התקופה הזאת לבד. אני גם לא יכולה להגיד שאני עוברת אותה עם המשפחה. יש לי חבר, חצי שנה, שעובר איתי את הכל. אני לא צריכה יותר ממנו. הוא ממלא אותי בכוחות ומחזיק אותי על הרגליים ואני לא יכולה להתחיל להודות לו אפילו. אני עדיין נשברת לפעמים. במיוחד בלילות , במיטה. כשאין אף אחד שמדבר איתי וכולם כבר הלכו לישון. המחשבות הכי נוראיות תוקפות. אני מתחילה לחשוב על כל הדברים שהוא לא יהיה ביניהם. כל הימי הולדת, כל החגים, יום הולדת 18, גיוס, שחרור, חתונה. הוא לא יהיה בלידה של הנכד שלו שעומד להיוולד ממש בימים הקרובים (אבי נפטר בחודש התשיעי להריון של אחותי) ברגעים שאני חושבת על כל הדברים והסיטואציות שהוא לא יהיה בהן, אני מתחילה לעכל יותר. נראה לי כבר דיברתי יותר מידי, וזה נושא שיכול להימשך ולהימשך ולהימשך, אז אני אקטע את עצמי פה.
שלום
