snowhite1064
New member
אז כמו שהבטחתי הנה ההמשך
אז ככה, אחרי יומיים ששכבתי בבית החולים בהמתנה שהנסיכה שלי תואיל בטובה לצאת לאוויר העולם ולהראות להוריה המודאגים, שלא הצליחו לישון מיום חמישי עד ליום שני שבו נולדה, שהיא בסדר גמור, הסתבר לנו שאימי מאושפזת עם דלקת ריאות קשה. באותו יום שילדתי בת דודתי לקחה פיקוד על הילדים שלי עד שאחי חזר מהעבודה (ולה בעצמה יש שני ילדים ובעל בכסא גלגלים כך שרק זה היה חסר לה) ואז אחי שמר עליהם. לקראת סיום הערב הוחלט להביא את הילדים לראות את אימא ואת האחות החדשה שלהם (שבתי הגדולה חיכתה לה בכליון עיניים וכל יום הייתה שואלת מתי התינוקת תצא). היה ברור לנו שכל התוכניות שעשינו לפני הלידה לא יתקיימו. מכיוון שהייתי אמורה ללדת כמה ימים לפני פסח היה מתוכנן שאנחנו נגור אצל הוריי מיום הלידה ועד אחרי פסח. ככה לא אצטרך להכשיר את הבית ואוכל גם לנוח אחרי הלידה. זה לא שאני מפונקת אבל הילדים שלי די צמודים מבחינת גיל ולכן תיארנו לעצמנו שלא יהיה קל לטפל בשלושה ילדים ברגע שבעלי יחזור לעבודה. ומכיוון שהוא מנהל של יחידה מאוד חשובה באחת מרשתות השיווק הגדולות בארץ הוא לא יכל לקחת הרבה חופש. לכן באותו ערב אחרי שדאגו שהם יקולחו ויהיו בפיגמות הביאו את הילדים לבית החולים. וסוכם שבעלי נוסע איתם הביתה לאחר מכן. מסכן, הוא היה שפוך אחרי לילות ללא שינה והוא חלם על מקלחת ומיטה. אחותו שהייתה בחופשה מיוחדת מהצבא (היא ספורטאית ולכן היא מקבלת חופשות מיוחדות פעם בחודש) אמרה שאין לה כוח לבוא איתו לבית שלנו. די כעסתי על זה כי קודם כל הוא היה עייף אז היא יכלה לנהוג במקומו (זה נסיעה של 45 דקות עד הבית שלנו) וחוץ מזה שהיו עוד סידורים לעשות לפני שאנחנו מגיעים הביתה עם התינוקת (כי חוץ מלכבס את הבגדים והסל קל לא עשינו כלום כי לא חשבנו שיילדו אותנו. אפילו הרופא שלי אמר שבטח רק אהיה במעקב. וגם עשינו חישוב שאם כן אלד לפני הזמן אנחנו נהיה אצל הוריי, ואצלהם הכל היה מוכן, כי אימי דאגה להכל). ולעשות את כל הסידורים כאשר שני ילדים בני 4 ורבע ושנתיים וחצי מסתובבים בין הרגלים זה די קשה. למחרת בבוקר בעלי הגיע לבית החולים עם הילדים (איפה הוא ישים אותם?) אחד הלך איתו לראות מה שלום אמא שלי ואחד נשאר איתי ולאחר מכן עשינו רוטציה. חמותי הגיעה בצהריים כאורחת ולא כסבתא. הביאה חליפה לכבוד הלידה. בעלי היה עם הבת שלי אצל אימי. מזל שאחי ישב איתי כי חמותי התחילה לשאול כאלה שאלות שהפיוזים פשוט קפצו לי. היא שואלת:"למה בעלך לא חזר לעבודה? זה לא בסדר היום יום שלישי ומיום ראשון הוא לא היה בעבודה". אז אחי ענה במקומי:"ואיך את רוצה שהוא ילך לעבודה? יש לו שני ילדים בבית שהוא צריך לדאוג להם. נכון, הגדולה בגן אבל זה רק עד 13:15 ואמצעי בבית בדרך כלל עם האמא ועכשיו היא בבית חולים". ומה היא אומרת לאחי:"שיביאו בייבי סיטר זה רק ליום יומיים ואחר כך היא משתחררת מבית החולים". אז אחי אומר לה:"ומה עם לעזור יום יומיים בבית. אחותי עם תפרים והיא חלשה מאוד". אז מה היא אומרת? "היא תסתדר" אתם מבינים את זה? היא לא הציעה אפילו לעזור. נכון שהיא עובדת כל יום ארבע שעות ביום אבל אחרי השעות האלה היא יכלה לעזור לבן שלה קצת. אז נכון שיש כאלה שיגידו שהיא לא חייבת לו כלום. אבל בכל זאת זו סבתא שלהם ואמא של בעלי. לא יקרה כלום אם היא תעזור קצת, ובמיוחד שהיא ידעה וראתה שאמא שלי מאושפזת בבית החולים. בקיצור, בכלום היא לא הציעה עזרה. כל מי שבא לבקר אותי בבית החולים השתגע איך "התאוששתי" כל כך מהר אפילו שיש לי תפרים ואפילו אחרי שבעלי סיפר לכולם שזאת היתה הלידה הכי קשה שלי מכל השלושה כי סבלתי הכי הרבה שעות כאבים איומים. לכי תסבירי לאנשים שאין לך ברירה כאשר אני כל היום בחדר עם התינוקת שיונקת וכאשר היא לא יונקת אני צריכה לדאוג לשני ילדים אחרים (האמצעי עד לפני עשרה ימים היה עדיין עם חיתולים). הגעתי הביתה ביום רביעי בערב למקרר ריק. קנינו פלאפל בדרך הביתה כי ידענו שאין אוכל. בדרך כלל בימי שישי אנחנו הולכים לחמותי בצהריים. בעלי אמר לה באותו יום שהשתחררתי מבית החולים שהוא יבוא עם הגדולים לביקור אצלה בצהריים כדי שאני אוכל קצת לנוח עם התינוקת בבית. ואז היא אמרה לו:"אני לא יכולה שתבואו אני נוסעת לטיול שישי-שבת". ביום שישי בשעה 14:00 (הוא היה בביקור בבית חולים אצל אימי והילדים היו עם אחי) היא התקשרה לבעלי להגיד לו שבסוף היא החליטה לא לנסוע. אז הוא שאל אותה:"אז אפשר לבוא אליך לקצת עם הילדים?" אז היא אמרה לו:"לא. לא הכנתי אוכל ואין לי כוח. וגם לא מחר. אני צריכה לנוח היה לי שבוע קשה". אתם מבינים את זה? אז תגידו לי זה לא מעצבן קצת? מה שהכי הרגיז אותי זה שבעלי מתעלם מכל העניין. הוא אומר לי אבל לא ביקשתי שתכין משהו אז מה את רוצה ממנה? אולי קצת שתהיה אנושית. היא יודעת מה זה ללדת ילדים. אני בטוחה שהיא לא הגיעה הביתה אחרי לידה ומיד הייתה צריכה לעמוד ולבשל למשפחה עם ארבעה נפשות. ועוד החצופה הזאת שואלת אותי:"נראה לך שאמא שלך עדיין תעשה אצלה את ליל הסדר? כי אם לא אין לי לאן ללכת." זה מה שמדאיג אותה? מה עם זה שאמא שלי קודם כל תבריא? ומה עם האופציה שפעם אחת, אחרי 4 שנים היא תעשה אצלה בבית? אפילו שאמא שלי השתחררה מבית החולים שבוע לפני פסח היא לא הציעה עזרה ואני (עם הלב הרחום שלי) הייתי נוסעת כל יום חיפה-יקנעם עם שלושה ילדים כדי לעזור לאימי על מנת שנוכל לקיים סדר פסח כהלכתו. אז תגידו לי איך אפשר להבין ולאהוב אישה כזאת שחושבת רק על עצמה? וחמי? בכלל לא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו (למרות שהוא דיבר עם בעלי בטלפון ואמר לו שאין לו כוח לבוא לבית החולים ואלינו הביתה הוא לא יגיע כי זה רחוק. הוא גר עשר דקות נסיעה באוטובוס מבית החולים). את הנכדה השלישית שלו ראה בפעם הראשונה כאשר הייתה בת 3 שבועות.
אז ככה, אחרי יומיים ששכבתי בבית החולים בהמתנה שהנסיכה שלי תואיל בטובה לצאת לאוויר העולם ולהראות להוריה המודאגים, שלא הצליחו לישון מיום חמישי עד ליום שני שבו נולדה, שהיא בסדר גמור, הסתבר לנו שאימי מאושפזת עם דלקת ריאות קשה. באותו יום שילדתי בת דודתי לקחה פיקוד על הילדים שלי עד שאחי חזר מהעבודה (ולה בעצמה יש שני ילדים ובעל בכסא גלגלים כך שרק זה היה חסר לה) ואז אחי שמר עליהם. לקראת סיום הערב הוחלט להביא את הילדים לראות את אימא ואת האחות החדשה שלהם (שבתי הגדולה חיכתה לה בכליון עיניים וכל יום הייתה שואלת מתי התינוקת תצא). היה ברור לנו שכל התוכניות שעשינו לפני הלידה לא יתקיימו. מכיוון שהייתי אמורה ללדת כמה ימים לפני פסח היה מתוכנן שאנחנו נגור אצל הוריי מיום הלידה ועד אחרי פסח. ככה לא אצטרך להכשיר את הבית ואוכל גם לנוח אחרי הלידה. זה לא שאני מפונקת אבל הילדים שלי די צמודים מבחינת גיל ולכן תיארנו לעצמנו שלא יהיה קל לטפל בשלושה ילדים ברגע שבעלי יחזור לעבודה. ומכיוון שהוא מנהל של יחידה מאוד חשובה באחת מרשתות השיווק הגדולות בארץ הוא לא יכל לקחת הרבה חופש. לכן באותו ערב אחרי שדאגו שהם יקולחו ויהיו בפיגמות הביאו את הילדים לבית החולים. וסוכם שבעלי נוסע איתם הביתה לאחר מכן. מסכן, הוא היה שפוך אחרי לילות ללא שינה והוא חלם על מקלחת ומיטה. אחותו שהייתה בחופשה מיוחדת מהצבא (היא ספורטאית ולכן היא מקבלת חופשות מיוחדות פעם בחודש) אמרה שאין לה כוח לבוא איתו לבית שלנו. די כעסתי על זה כי קודם כל הוא היה עייף אז היא יכלה לנהוג במקומו (זה נסיעה של 45 דקות עד הבית שלנו) וחוץ מזה שהיו עוד סידורים לעשות לפני שאנחנו מגיעים הביתה עם התינוקת (כי חוץ מלכבס את הבגדים והסל קל לא עשינו כלום כי לא חשבנו שיילדו אותנו. אפילו הרופא שלי אמר שבטח רק אהיה במעקב. וגם עשינו חישוב שאם כן אלד לפני הזמן אנחנו נהיה אצל הוריי, ואצלהם הכל היה מוכן, כי אימי דאגה להכל). ולעשות את כל הסידורים כאשר שני ילדים בני 4 ורבע ושנתיים וחצי מסתובבים בין הרגלים זה די קשה. למחרת בבוקר בעלי הגיע לבית החולים עם הילדים (איפה הוא ישים אותם?) אחד הלך איתו לראות מה שלום אמא שלי ואחד נשאר איתי ולאחר מכן עשינו רוטציה. חמותי הגיעה בצהריים כאורחת ולא כסבתא. הביאה חליפה לכבוד הלידה. בעלי היה עם הבת שלי אצל אימי. מזל שאחי ישב איתי כי חמותי התחילה לשאול כאלה שאלות שהפיוזים פשוט קפצו לי. היא שואלת:"למה בעלך לא חזר לעבודה? זה לא בסדר היום יום שלישי ומיום ראשון הוא לא היה בעבודה". אז אחי ענה במקומי:"ואיך את רוצה שהוא ילך לעבודה? יש לו שני ילדים בבית שהוא צריך לדאוג להם. נכון, הגדולה בגן אבל זה רק עד 13:15 ואמצעי בבית בדרך כלל עם האמא ועכשיו היא בבית חולים". ומה היא אומרת לאחי:"שיביאו בייבי סיטר זה רק ליום יומיים ואחר כך היא משתחררת מבית החולים". אז אחי אומר לה:"ומה עם לעזור יום יומיים בבית. אחותי עם תפרים והיא חלשה מאוד". אז מה היא אומרת? "היא תסתדר" אתם מבינים את זה? היא לא הציעה אפילו לעזור. נכון שהיא עובדת כל יום ארבע שעות ביום אבל אחרי השעות האלה היא יכלה לעזור לבן שלה קצת. אז נכון שיש כאלה שיגידו שהיא לא חייבת לו כלום. אבל בכל זאת זו סבתא שלהם ואמא של בעלי. לא יקרה כלום אם היא תעזור קצת, ובמיוחד שהיא ידעה וראתה שאמא שלי מאושפזת בבית החולים. בקיצור, בכלום היא לא הציעה עזרה. כל מי שבא לבקר אותי בבית החולים השתגע איך "התאוששתי" כל כך מהר אפילו שיש לי תפרים ואפילו אחרי שבעלי סיפר לכולם שזאת היתה הלידה הכי קשה שלי מכל השלושה כי סבלתי הכי הרבה שעות כאבים איומים. לכי תסבירי לאנשים שאין לך ברירה כאשר אני כל היום בחדר עם התינוקת שיונקת וכאשר היא לא יונקת אני צריכה לדאוג לשני ילדים אחרים (האמצעי עד לפני עשרה ימים היה עדיין עם חיתולים). הגעתי הביתה ביום רביעי בערב למקרר ריק. קנינו פלאפל בדרך הביתה כי ידענו שאין אוכל. בדרך כלל בימי שישי אנחנו הולכים לחמותי בצהריים. בעלי אמר לה באותו יום שהשתחררתי מבית החולים שהוא יבוא עם הגדולים לביקור אצלה בצהריים כדי שאני אוכל קצת לנוח עם התינוקת בבית. ואז היא אמרה לו:"אני לא יכולה שתבואו אני נוסעת לטיול שישי-שבת". ביום שישי בשעה 14:00 (הוא היה בביקור בבית חולים אצל אימי והילדים היו עם אחי) היא התקשרה לבעלי להגיד לו שבסוף היא החליטה לא לנסוע. אז הוא שאל אותה:"אז אפשר לבוא אליך לקצת עם הילדים?" אז היא אמרה לו:"לא. לא הכנתי אוכל ואין לי כוח. וגם לא מחר. אני צריכה לנוח היה לי שבוע קשה". אתם מבינים את זה? אז תגידו לי זה לא מעצבן קצת? מה שהכי הרגיז אותי זה שבעלי מתעלם מכל העניין. הוא אומר לי אבל לא ביקשתי שתכין משהו אז מה את רוצה ממנה? אולי קצת שתהיה אנושית. היא יודעת מה זה ללדת ילדים. אני בטוחה שהיא לא הגיעה הביתה אחרי לידה ומיד הייתה צריכה לעמוד ולבשל למשפחה עם ארבעה נפשות. ועוד החצופה הזאת שואלת אותי:"נראה לך שאמא שלך עדיין תעשה אצלה את ליל הסדר? כי אם לא אין לי לאן ללכת." זה מה שמדאיג אותה? מה עם זה שאמא שלי קודם כל תבריא? ומה עם האופציה שפעם אחת, אחרי 4 שנים היא תעשה אצלה בבית? אפילו שאמא שלי השתחררה מבית החולים שבוע לפני פסח היא לא הציעה עזרה ואני (עם הלב הרחום שלי) הייתי נוסעת כל יום חיפה-יקנעם עם שלושה ילדים כדי לעזור לאימי על מנת שנוכל לקיים סדר פסח כהלכתו. אז תגידו לי איך אפשר להבין ולאהוב אישה כזאת שחושבת רק על עצמה? וחמי? בכלל לא שמעתי ממנו ולא ראיתי אותו (למרות שהוא דיבר עם בעלי בטלפון ואמר לו שאין לו כוח לבוא לבית החולים ואלינו הביתה הוא לא יגיע כי זה רחוק. הוא גר עשר דקות נסיעה באוטובוס מבית החולים). את הנכדה השלישית שלו ראה בפעם הראשונה כאשר הייתה בת 3 שבועות.