אז ככה

[לונה..]

אז ככה

אני לא דומה לאמא שלי. לא במראה ולא באופי. אני לגמרי, לחלוטין, בכל צורה שהיא, פרט לגובה...

אבא שלי. ואני שואלת - למה? מה עשיתי? איפה טעיתי? אפילו לא תכונה אחת? אפילו לא... גומת חן? צבע שיער? אף? ריסים?! משהו? לא?.. בקיצור, בגלל הגנים השתלטניים של אבא שלי, לא נשאר בי כלום ממנה. זה לא מעצבן? תגידו לי אתן! אפילו זכרונות בקושי יש לי. והכל בגלל יום האם הזה. אם לא היו אומרים לי, לא הייתי מתחילה לחשוב ולהרהר על כל הדברים האלה שביום אחר הייתי אומרת לעצמי, "את יודעת מה? תסתמי. מה אכפת לך? את מי זה מעניין? תאהבי את עצמך כמו שאת ותפסיקי לחפש דברים אחרים שיכלו להיות לך/בך ועוד מאשה שאת בקושי מכירה." עכשיו, מה ז"א "בקושי מכירה"? אני לא יודעת מי היא היתה כאדם. אני כן יודעת שהיא אהבה מתכונים, אבל זה לא כזה מיוחד. רוב האמהות אוהבות מתכונים. אני זוכרת אשה-אמא. לא אשה-אשה. זה מבאס. ועלתה לי עוד מחשבה שקפצה לי לראש לפני כמה ימים: אז... עברו כבר שש שנים כמעט, ועבדתי מספיק קשה בשביל להבין ולעכל, להתרגל ולקבל. אבל עדיין, וזה פשוט בלתי נתפס בעיניי - עלה בי המשפט הבא - איך יכולת לעזוב אותי, ועוד בגיל הכל כך קשה הזה? מכאן הסקתי 2 מסקנות: 1. יכול להיות שאני מדברת איתה בתת מודע וקרתה פאשלה והמודע בטעות קלט משהו? ותבינו, המשפט הזה סתם קפץ לי לראש, זה לא שבאמת הייתי באמצע שיחה "איתה". 2. אני אינטרסנטית. אני אומרת, איך השארת אותי לסבול לבד את כל מצבי הרוח והתחושות המוזרות? איך יכולת לעזוב -אותי-. כאילו שלה אין רצונות. כאילו היא כאן רק בשבילי, אתן מבינות את הקטע? אפילו למות בלי אישור בכתב מהבת שלה היא לא יכולה. 1.2 ילדים הם יצורים אינטרסנטיים. עכשיו אני בכלל לא רוצה כאלה. בקיצור, רציתי קצת לקשקש פה, אני מוצאת שזו קרקע מאוד נוחה ופוריה לחפור בה ולשתול את ההגיגים שלי. זה בסדר, נכון?

 

[Darkmatter]

ילדה ילדה..

הצחקת אותי לאללה. את מזכירה לי את כל הקטעים והמסקנות שלי. כ"כ בא לי לפתוח אשכולות לא חינוכיים כ"כ בפורום. נראה לי שאני ואת נהנה מזה. אבל אבל............ סקאלי... סקאלי... חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח............... נ.ב- ילדים הם אכן אינטרסנטיים. זה נוראי.

 

[חייכנית ואופטימית]

טוב...אני אנסה להצדיק את הניק שלי..

אז ככה... קודם כל, גם אני לא דומה לאמא שלי, לא במראה ולא באופי והאמת, בזמן שהיא הייתה בחיים, עשיתי הכל בכדי לא להדמות לה (מרד גיל הנעורים...). אחרי שהיא נפטרה, עדיין המשכתי לעשות הכל בשביל לא להדמות לה, הפעם אולי מהפחד לשחזר גם את הגורל שלה... היום 14 שנה אחרי, לאחר שנולד לי ילד מקסים, אני מוצאת את עצמי משחזרת את ההתנהגויות שלה שכ"כ עצבנו אותי בתור נערה...אז ככה שיכול היות שעם הזמן תגלי שבכל זאת חבויות בך תכונות שלה... בהקשר לילדים ולכל העניין של להכין אותם למציאות ולא לצבוע את המציאות בורוד...את מזכירה לי נורא את עצמי עד לפני חמש שנים, אבל עם הזמן, אני חושבת שהצבעים יתרככו קצת, אולי לא תראי הכל בורוד ואולי גם לא סגול, אבל גם לא בשחור לבן...וילדים, עם כל זה שהם קצת אינטרסנטים, הם גם מקסימים (בכל אופן החמודון שלי

) והם גם מעניקים הרבה בחזרה...

 

[לונה..]

תראי

אני חושבת שזה מוזר, שאני לא דומה לה בשום דבר. זה לא שהייתי רוצה להדמות לה, (לא היה אכפת לי, אבל זה לא משהו שהייתי רוצה "בכוח" להשיג), אבל מפריע לי שאני לא דומה לה בכלל. למה זה מפריע? כי... לא מספיק שהקשר שלי איתה נותק בגיל צעיר, לא מספיק שהוא נותק לחלוטין כשהיא נפטרה, התחושה היא שאפילו קשר הדם בינינו לא היה מספיק חזק, בשביל להוריש לי קצת מאפיינים דומים. כאילו שכשנולדתי סימנו עליי איקס שאומר, "את תחיי עם אבא שלך, תהיי דומה לו, וכל דבר בחיים שלך יתקשר רק אליו". לא יודעת, כאילו נכתב ככה בכוכבים - זה רק את והוא. כאילו היא נמחקה, כאילו היא היתה שם רק בשביל ללדת אותי ולגדל אותי בשנים הראשונות. ברור לי שזה לא נשמע ריאלי... אבל אלו התחושות שלי. תמיד אומרים שאחרי שאשה הופכת לאם היא משחזרת את ההתנהגות של אמא שלה, כביכול. לדעתי זה לא נובע מפני שיש בה "תכונות חבויות", אלא מפני שזה המודל האימהי שהיא למדה להכיר. ואין מה לעשות, הורים תמיד ידעו דברים שהילדים לא ידעו, והילדים ידעו תמיד קצת יותר, רק לא יתמודדו בדרך הנכונה

מכאן נובעים החיכוכים, וזה קורה בכל משפחה. בכל מקרה, תודה לך על התגובה

 

[מיקימק]

חכי כשתהיי אמא

יש סיכוי גדול שאז פתאום תרגישי דומה לה

 

[סְקָאלִי]

אפונה ...

איסה באסה, כבר כתבתי לך פעם אחת תגובה והיא נעלמה ... ננסה לשחזר: קודם כל, אולי את דומה לה בלבלב?

ועכשיו ברצינות - לא ידוע לי עד כמה יש לך מידע עליה. אולי אתן לא דומות חיצונית, אבל אולי ירשת ממנה מאפייני אופי? [וגם זה משהו, את יודעת?] את כותבת שאין לך כמעט זכרונות ממנה [וזה למרות שבכל זאת היו לכן כמה שנים יחד ...] הדברים האלה מובילים אותי לחשוב שאולי כדאי לבנות זכרון באופן פעיל. כלומר - לאסוף אינפורמציה עליה, ממי שרק אפשר. איך היא הייתה בתור ילדה, בתור נערה, בתור חברה, בתור רעיה, בתור אימא. מה היא אהבה, מה הצחיק אותה. איזה ספרים קראה. איזה הרגלים קטנים היו לה. האם יש למישהו תיעוד ממנה - מכתבים שהיא כתבה למשל. בקיצור, את מבינה את הכיוון. השאלה איך מה דעתך על זה? לגבי הנושא השני שהעלית. אני חושבת שכעס על אדם שהלך, הוא טבעי, והוא אפילו חלק מתהליך האבל עליו. את מכירה את מודל שלבי האבל? יש שם שלב שמתייחס בדיוק לזה. אנחנו מרגישים לא בסדר לכעוס על בן אדם שמת, ועוד שסבל קודם, אבל בפנים יש את הילד שננטש, שלא מבין איך השאירו אותו לבד, כשהוא עדיין כל כך נזקק ... לכן אני חושבת שכעס הוא טבעי. עם הזמן, הוא בד"כ שוכך, ומתחלף בהשלמה עצובה ... בקשר לילדים .. נו. את עוד בטח תשני את דעתך כמה פעמים. ואגב, גם להביא ילדים לעולם זה אקט שיש בו אינטרסנטיות, אם את חושבת על זה. אז מה? בסוף כולנו נהיינו אינטרסנטים ... חיבוק גדול, אפונה שלי.

 

[לונה..]

אפונה ../images/Emo9.gif

אין לנו מאפייני אופי דומים. בדקתי, שאלתי את דודה שלי. היא אמרה שאין לנו שום דבר במשותף ושאני העתק מושלם של אבא שלי... אני מקווה שאני לא אתחיל להקריח בקרוב. וכשכתבתי שאין לי זכרונות ממנה, התכוונתי לכך שאין לי זכרונות ממנה בתור אדם בפני עצמו. אני זוכרת "אמא" במצב "נורמלי" עד גיל 7 בערך... כלומר, שזה לא כמו שנגיד עכשיו, כשאני רואה את דודה שלי או אבא שלי, אני מבינה מה הם ומי הם בתור בני אדם (על פי ההשקפה שלי כמובן), לא רק בתור אבא או דודה. לגבי כל הדברים שציינת בנושא איסוף האינפורמציה - כבר ניסיתי. המעט שסיפרו לי לא ממש מספק, לצערי המשפחה שלי לא כל כך פתוחה בנושא, ואני מצדי, לא אוהבת ללחוץ. אז אני מאלה שחולבים לאט לאט - מתי שיש אירועים משפחתיים ופתאום נפלט להם משהו באמצע הקינוח, אני שם לקלוט את זה

לגבי הכעס, את כל מה שאת אומרת אני יודעת ומבינה, אבל מה שהפתיע אותי, היה הקטע שהתחושה הזו צצה משום מקום. הרי לא באמת חשבתי על זה, המשפט הזה פשוט קפץ לי לתודעה בזמן שפתחתי את תיבת הדואר להוציא מכתבים. זה הפתיע אותי כי הייתי בטוחה שכבר הפנמתי את כל העניין. אבל הסתבר לי שלא... אני מסכימה לגמרי בעניין האינטרסנטיות שבהבאת ילדים לעולם. פשוט לא חשבתי שגם ילדים הם אינטרסנטיים... חיבוק בחזרה

ותודה

 

[סְקָאלִי]

רגע, עוד לא גמרנו ...

תשמעי, בובה ... זה יפה שאת לא לוחצת על המשפחה, אבל ... מה עם קצת להגדיל ראש

? מה עם חברות שהיו לה, קולגות לעבודה, שכנים, סתם אנשים שהשיקו לה במעגל החיים? [אני כותבת לך את זה, וחושבת כמה גם אני צריכה יום אחד לבקר את כל המעגלים האלה ...] ועוד משהו, ותקני אותי אם אני טועה [או לחלופים, הטעי אותי אם אני צודקת....] ברגע שקראתי מה שכתבת לגבי התיבת דואר, פתאום צץ לי איזה זכרון של משהו שפעם כתבת לגבי תחושה מעין פיזית שהייתה לך לגבי המצאות אימך לידך, ונדמה לי שזה איכשהו גם היה קשור לתיבת דואר, חדר מדרגות, לא?... היה משהו כזה?

 

[לונה..]

איך אני אוהבת כשמקשיבים לי ../images/Emo6.gif

זו היתה סבתא שלי, שעלתה איתי במעלית, חיכתה בחדר מדרגות שאני אפתח את הדלת וכנראה גם נכנסה איתי הביתה...

תראי, לגבי חברות שלה, אין לי שמץ של מושג איפה הן. ולדעתי בכלל אי אפשר לכנות אותן "חברות", הנבלות האלה נסו על נפשן ברגע שהיא חלתה. יש איזה שתיים שיוצא לי לפגוש מדי פעם בקופת חולים והן תמיד אומרות "היא היתה אשה זהב" ותוקעות לי מבט של מסכנה. אבל בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת אחלה רעיון, כי יש את האמהות של חברות שלי שהן בעצם גם היו חברות שלה, אם אני לא טועה... טוב, צריך לבדוק את זה. יודעת מה, נתת לי עכשיו המון מוטיבציה

ואולי אני אציק קצת גם למשפחה המורחבת... זה הקטע של חוסר הבטחון שלי מולם. כאילו שזה לא לעניין שאני אשאל אותם שאלות כאלה, אין לי כוח להתמודד עם המבטים. אני פשוט צריכה להתגבר על זה, מה שבעצם לא יהווה בעיה, אני אוהבת לזרוק את עצמי למים. אני אנסה. ואגב, היה משהו מאוד מעודד בתגובה שלך. אנרגיות חיוביות כאלה. ממש תודה

 

[סְקָאלִי]

נבט ... ../images/Emo8.gif

כדי להגביר לך עוד קצת את המוטיבציה, למה שלא תשתפי אותנו בהתקדמות ובממצאים? ובכלל, זה נותן לי רעיון לפרוייקט פורומי בענין ... [תזכירי לי בהזדמנות..] שנית, באשר לתגובות הסביבה - מציעה לך לנסות לבדוק מה מתוך זה *באמת* שייך לסביבה, ומה מתוך זה זה השלכה שלך. אולי *את* חושבת שזה מוזר לשאול אותם שאלות על אמא? אולי *לך* לא נעים, ולא להם? ==== ומתנצלת שלא זכרתי את הפרטים המדויקים בנוגע לרוחהּ של דודה שלך, שחשת אותה כשעלית לתות כביסה על הגג ... [מה לעשות, הגיל

...]

 

[סְקָאלִי]

= לתלות

 

[כנפיים לבנות]

לונה..

כל פעם מחדש אני נהנית לקרוא את ההודעות שלך.. וממש בא לי לחבק אותך.. גם אני חשבתי לאחרונה על עניין הילדים והגעתי למסקנה שאני בכלל לא בטוחה שאני אדע מה לעשות איתם כאמא.. ולא ממש רואה עצמי ככזאת.. וגם בי עולה לפעמים המחשבה איך היא יכלה לעזוב אותי ככה?? לבד?? ותמיד אני חושבת אחר כך שאני כזאת אגואיסטית, היא הרי לא עזבה רק אותי, היא עזבה גם את אחים שלי, אבא שלי.. ומי בכלל אמר שהיא הייתה צריכה להישאר כאן רק בשבילנו?? אני מניחה שכשמו שסקאלי כתבה, זה חלק מהתהליך, וצריך לתת לכך מקום.. שיהיה לך שבוע טוב

 

[לונה..]

שבוע טוב גם לך מותק

ותודה

 

[איחוד האחת]

לונה יקירתי...

גם אני כמעט ולא זוכרת אמא כאשה, רעיה וכד' אלא רק דברים אחרים... אבל בדיעבד כשגידלתי ילדים היו שאמרו שאני עושה זאת כמעט כמוה (כמובן בהתייחסות לזמנים השונים). הכעס מאוד טבעי והוא חלק מהאבל כמו שכבר כתבה לך סקאלי. אבל, אפילו שהוא נחשב כחלק משלבי האבל, לפעמים הוא יכול לצוץ גם כשכבר נדמה שעיבדנו הכל. ולהסתכל על הדברים מהצד שלך זה הרי הכי טבעי... ואולי את באמת "משוחחת" איתה בדרכך... בטוחה שתמצאי את הדרך לקבל את הדברים בסופו של דבר, ולמצוא להם את התשובה שמתאימה לך . אז אוסיף חיבוק ענק והמון

 

[לונה..]

../images/Emo24.gif

כמה את מרגיעה