אז ככה.....
אני עובדת בדימונה בתיכון של קהילת העיבריים (מוכרים יותר בשם קהילת הכושיים העיבריים). לא חשבתי שאני אסתדר שם מכיוון שזו קהילה/כת לא מוכרים ודי מסוגרים בתוך עצמם. אבל מצאתי שם בית. המנהל לקח אותי תחת חסותו. הסגנית שלו לקחה אותי תחת חסותה. הקהילה הסגורה הכניסה אותי לתוכה. ולמרות שאני שם מחליפה מורה בחל"ת, לא מפסיקים לדבר עלי (מה לעשות, מקום קטן ושומעים הכל), על המחנכת החדשה והצעירה, ואפילו יש לי כבר תפקיד לשנה הבאה. אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה כל יום. וגיליתי שיותר ממה שאני נותנת אני מקבלת, אני מרגישה שלמה, מלאה ומאושרת. בהתחלה היה מאוד מפחיד. עשרות פרצופים כהים מסתכלים עלי, ידיים נוגעות בי, בשיער שלי, שאלות על הנמשים והעיניים הכחולות. אך לעזאזל אני אזהה את התלמידים. והיום, כבר 4 חודשים מתחילת שנה, לא רק שאני מזהה את כל התלמידים שלי, אני גם מכירה את ההבעות פנים שלהם והעיניים שלהם, ונוגעת ומחבקת. מצאתי את מקומי. ואז לפני חודש הבחור בא הבייתה עם הצעת עבודה חדשה. בקליפורניה. מיידי. שנים שאנחנו מתכננים לעבור לארה"ב (לחזור יותר נכון כי כבר חיינו שם וחזרנו לארץ), והנה נפלה לנו הזדמנות פז. קידום מדהים לבחור. הוא כל כך התרגש שלא הצלחתי להגיד מילה וחצי מילה. חבילת רילוקשיין אטרקטיבית כל כך, ובגלל ששנים אנחנו מתכננים את הדרך חזרה לשם, אך אפשר לסרב? נקרעתי. אני בתחילת הדרך פה, ומצאתי את מקומי, ורוצים אותי. אבל הבחור,הקריירה שלו והתוכניות שלנו עומדות מנגד. חשבנו על מיליון אופצויות, כולל שהבחור יסע ואני אשאר פה לסיים את השנה. אבל מכיוון שאין לי עזרה, ויהיה קשה לכולנו לא לחיות ביחד כמה חודשים, פסלנו את האופצייה. קיבלנו את ההצעה, וביקשו שנהיה שם בסוף מרץ (עדיין מקווים להארכה עד פסח אבל לא בטוח שנקבל). סיפרנו למשפחות שקיבלו את זה בהבנה ובעצב, וקצת התרחקו מאיתנו בחודש האחרון (וזו אחת הסיבות שאני כועסת על אימא שלי והפסטיבל). לבנות עוד לא סיפרנו. ואני לא ידעתי אך לספר בעבודה .... קשה למחנכת לעזוב, זו מערכת שלמה לדאוג לה. מה יחשבו ההורים? אך יקבלו את זה התלמידים? האם הם יפסיקו להשקיע? האם הם יכעסו? מה לגבי הכיתות המקצועיות? אך התלמידים יקבלו את זה? מי המורה החדש? המון שאלות, והלחץ שלי - אך יקבלו את זה שמורה עוזבת באמצע שנה? האם יסכימו שאני יעזוב? אני אפגע בעתיד מהמהלך הזה? אני עוזבים כיתה שנקשרתי אליה? אך לא לאכזב את הבוס שלי? ישבתי במועצות פדגגויות, ישיבות מורים, שיעורים עם תלמידים, והאשמה גדולה כל כך. זה נשמע מאוד דרמטי, כי כולה 3 חודשים שאני עובדת, אבל זו עבודה אינטסיבית ואני מרגישה שאני שם שנים. היום בבוקר דיברתי עם המנהל. פחדתי. רעד לי הקול ודמעתי שסיפרתי לו. הוא איחל לי בהצלחה, ואמר שהוא נורא מצטער שהוא מאבד אותי, כי נוצרה קירבה, והוא מחפש מורים שלא באים רק ללמד, אלא להכיל את הקהילה. כי השורה התחתונה זה לא הלימודים, אלא שיתוף הפעולה בין הקהילה למדינה ולבית הספר. זה לא פשוט. הרבה מורים עוזבים מהר, ולא מבינים את מהות הקהילה. לי היה איתם חיבור מיידי, הם קיבלו אותי ישר, וממש הכניסו אותי לבתים שלהם ולאורך החיים היחודי. הוא אמר שאין לי מה לדאוג, ושהבית ספר יעשה הכל כדי לתמוך בתלמידים (הדבר היחידי שמטריד אותי באמת זה התלמידים שלי) ולעזור לי באותו הזמן. אז ככה. אנחנו נוסעים לקליפורניה. לחמש שנים לשם התחלה. חיכנו לזה הרבה זמן. אנחנו (אני והוא) מתרגשים לקראת הדרך החדשה. מאוד מאוד. אני, למרות כל השמחה וההתרגשות, מרגישה גם אובדן ועצב. וגם שהקרבתי המון בשביל הבחור. למרות ששנינו רוצים ההזדמנות, אני עצובה, וקשה לי המחשבה על עזיבת העבודה שלי. זהו, פרקתי
עכשיו אפשר להתחיל להתרגש!! בבקשה לא לפרסם בעמוד ראשי
אני עובדת בדימונה בתיכון של קהילת העיבריים (מוכרים יותר בשם קהילת הכושיים העיבריים). לא חשבתי שאני אסתדר שם מכיוון שזו קהילה/כת לא מוכרים ודי מסוגרים בתוך עצמם. אבל מצאתי שם בית. המנהל לקח אותי תחת חסותו. הסגנית שלו לקחה אותי תחת חסותה. הקהילה הסגורה הכניסה אותי לתוכה. ולמרות שאני שם מחליפה מורה בחל"ת, לא מפסיקים לדבר עלי (מה לעשות, מקום קטן ושומעים הכל), על המחנכת החדשה והצעירה, ואפילו יש לי כבר תפקיד לשנה הבאה. אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה כל יום. וגיליתי שיותר ממה שאני נותנת אני מקבלת, אני מרגישה שלמה, מלאה ומאושרת. בהתחלה היה מאוד מפחיד. עשרות פרצופים כהים מסתכלים עלי, ידיים נוגעות בי, בשיער שלי, שאלות על הנמשים והעיניים הכחולות. אך לעזאזל אני אזהה את התלמידים. והיום, כבר 4 חודשים מתחילת שנה, לא רק שאני מזהה את כל התלמידים שלי, אני גם מכירה את ההבעות פנים שלהם והעיניים שלהם, ונוגעת ומחבקת. מצאתי את מקומי. ואז לפני חודש הבחור בא הבייתה עם הצעת עבודה חדשה. בקליפורניה. מיידי. שנים שאנחנו מתכננים לעבור לארה"ב (לחזור יותר נכון כי כבר חיינו שם וחזרנו לארץ), והנה נפלה לנו הזדמנות פז. קידום מדהים לבחור. הוא כל כך התרגש שלא הצלחתי להגיד מילה וחצי מילה. חבילת רילוקשיין אטרקטיבית כל כך, ובגלל ששנים אנחנו מתכננים את הדרך חזרה לשם, אך אפשר לסרב? נקרעתי. אני בתחילת הדרך פה, ומצאתי את מקומי, ורוצים אותי. אבל הבחור,הקריירה שלו והתוכניות שלנו עומדות מנגד. חשבנו על מיליון אופצויות, כולל שהבחור יסע ואני אשאר פה לסיים את השנה. אבל מכיוון שאין לי עזרה, ויהיה קשה לכולנו לא לחיות ביחד כמה חודשים, פסלנו את האופצייה. קיבלנו את ההצעה, וביקשו שנהיה שם בסוף מרץ (עדיין מקווים להארכה עד פסח אבל לא בטוח שנקבל). סיפרנו למשפחות שקיבלו את זה בהבנה ובעצב, וקצת התרחקו מאיתנו בחודש האחרון (וזו אחת הסיבות שאני כועסת על אימא שלי והפסטיבל). לבנות עוד לא סיפרנו. ואני לא ידעתי אך לספר בעבודה .... קשה למחנכת לעזוב, זו מערכת שלמה לדאוג לה. מה יחשבו ההורים? אך יקבלו את זה התלמידים? האם הם יפסיקו להשקיע? האם הם יכעסו? מה לגבי הכיתות המקצועיות? אך התלמידים יקבלו את זה? מי המורה החדש? המון שאלות, והלחץ שלי - אך יקבלו את זה שמורה עוזבת באמצע שנה? האם יסכימו שאני יעזוב? אני אפגע בעתיד מהמהלך הזה? אני עוזבים כיתה שנקשרתי אליה? אך לא לאכזב את הבוס שלי? ישבתי במועצות פדגגויות, ישיבות מורים, שיעורים עם תלמידים, והאשמה גדולה כל כך. זה נשמע מאוד דרמטי, כי כולה 3 חודשים שאני עובדת, אבל זו עבודה אינטסיבית ואני מרגישה שאני שם שנים. היום בבוקר דיברתי עם המנהל. פחדתי. רעד לי הקול ודמעתי שסיפרתי לו. הוא איחל לי בהצלחה, ואמר שהוא נורא מצטער שהוא מאבד אותי, כי נוצרה קירבה, והוא מחפש מורים שלא באים רק ללמד, אלא להכיל את הקהילה. כי השורה התחתונה זה לא הלימודים, אלא שיתוף הפעולה בין הקהילה למדינה ולבית הספר. זה לא פשוט. הרבה מורים עוזבים מהר, ולא מבינים את מהות הקהילה. לי היה איתם חיבור מיידי, הם קיבלו אותי ישר, וממש הכניסו אותי לבתים שלהם ולאורך החיים היחודי. הוא אמר שאין לי מה לדאוג, ושהבית ספר יעשה הכל כדי לתמוך בתלמידים (הדבר היחידי שמטריד אותי באמת זה התלמידים שלי) ולעזור לי באותו הזמן. אז ככה. אנחנו נוסעים לקליפורניה. לחמש שנים לשם התחלה. חיכנו לזה הרבה זמן. אנחנו (אני והוא) מתרגשים לקראת הדרך החדשה. מאוד מאוד. אני, למרות כל השמחה וההתרגשות, מרגישה גם אובדן ועצב. וגם שהקרבתי המון בשביל הבחור. למרות ששנינו רוצים ההזדמנות, אני עצובה, וקשה לי המחשבה על עזיבת העבודה שלי. זהו, פרקתי
