אז כבר תקופה

[TinaBa]

אז כבר תקופה

שהרבה יותר טוב מבחינת אכילה
ואולי אני כותבת פה כי היותר טוב הזה מפחיד אותי.
לא כי אני מפחדת לאבד את הפרעה
אלא כי החיים שלי פחות ופחות מנוהלים על פי חוקים (מה מותר לאכול, מה אסור לאכול)
וכשאין חוקים פתאום הכל מותר
ופתאום אין גבולות
ופתאום אני מוצאת את עצמי אוכלת דברים שלא הייתי רוצה לאכול
ופתאום אני מתקשה להפסיק לאכול אותם
(עוד ביס ועוד חתיכה, ועוד טיול קטן לפלח עוד לק מהמקרר).

וזה מפחיד בהמון רמות-
גם כי ככה הייתי לפני 4 שנים. ואז הייתי XX קילו יותר ובהשמנה קיצונית. ואם אני חוזרת לדפוסים של אז אולי שוב אגיע למשקלים כאלה? אולי שוב לא אצליח לעצור?
גם כי זה מרגיש לי שהכל בורח לי בין הידיים ושאני בחוסר שליטה, מה שמאוד קשה לי באופן כללי, בוודאי סביב אוכל.
וגם, ואולי בעיקר, כי אני לא רוצה לרצות שיהיה לי טעים. ואני לא רוצה לרצות.
אני רוצה לא להצטרך, לא להשתוקק....
אני רוצה שלא יהיו לי ייצרים, שלא יהיה לי "רעב".
זה החלק שהכי קשה לי- שאני רוצה ומשתוקקת. אני רוצה לבטל את החלק הזה בי, הוא מאיים עלי ברמה שקשה לי להכיל. (וזה כמובן ממש לא רק ביחס אוכל, אלא למקומות אחרים שבהם שהשתוקקות שלי (היתה ועדין) בלתי נסבלת)

הגבול פה בין תהליך בריא וחיובי לבין תהליך פוגעני ומשחזר הוא מאוד דק.
וזה מפחיד אותי
וגורם לי לרצות לברוח.
(מצאתי את עצמי שבוע שעבר נוסעת לכיוון תה"ש. סתם כדי לשבת בחוץ. מייחלת שמישהו ייקח ממני את הדבר הבלתי נסבל הזה וישמור עלי מפני הייצרים שלי. בסוף איבדתי את הדרך ומצאתי את עצמי ברחובות אור יהודה בלי דלק, אבודה ובוכיה, מנסה לנווט את דרכי בחזרה לעולם שפוי...)

רוצה לא להיות רעבה לעולם...



[פליז תחסכו ממני את "תראי כמה דברים טובים קורים לך" ו- "הרעב הוא בריא וטבעי"... אני יודעת להגיד את זה לעצמי לבד. מאוד זקוקה שתראו את קושי שלי, שתבינו כמה זה בלתי נסבל...]

 

[קולדון]

טריגר

את לא סומכת על עצמך (כרגע)

שזה מובן בגלל העבר שלך עם הפרעות אכילה
אני זוכרת שהייתה לי את אותה הרגשה ואותו חוסר בטחון כשהרעב חזר וכשהתחלתי לאפשר לעצמי דברים שאני אוהבת. (אני פחדתי לאבד שליטה ולאכול המון, ואז פחדתי לפחד מזה ולחזור לאנורקסיה, וא פחדתי שכבר לא אצליח לחזור לאנורקסיה ואז פחדתי שכן אצליח... פחדים וחרדות..)

המטפלת שלי דיברה איתי על הגבולות האלו וניסתה לברר איתי אם באמת אני לא יכולה לסמוך על עצמי שאדע מתי להפסיק? שבאמת לא אדע להבין מתי הצורך רגשי, מתי זה בסדר שהצורך רגשי ומתי זה מוגזם?
אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך אם את מרגישה טוב או שאת מדחיקה תחושה קשה.

ואני גם חושבת שזה ממש בסדר לפחד. זה היה מוזר אם היית שוכחת הכל ולא מפחדת.

זה גם לא לא בריא לפחד. כשהיית במשקל עודף זו הייתה הפרעת אכילה, נכון? זה ממה שאני זוכרת ממה שהיית כותבת. אולי לא טיפלת בעצמך עד שהגעת לאנורקסיה אבל המצב הראשוני הזה הוא גם לא שיקף בריאות.

כ

 

[TinaBa]

אני לא סומכת על עצמי

(כרגע)
כי אין לי שום סיבה לסמוך על עצמי.
מעולם לא ידעתי לעצור.
מעולם לא למדתי מידתיות.
זה היה או לאכול הכל בלי שליטה או להגביל את עצמי בצורה קיצונית בכמויות ובסוגים.
כשהייתי שמנה מאוד (מאוד) זה מעולם לא הוגדר כהפרעת אכילה, אבל היום ברור לי ולמטפלות שלי שזה היה חולה.
הפחד מלחזור לשם נוכח, זה נכון, כמו גם שאר הפחדים שתיארת.

אבל החוויה הנוראית ביותר בשבילי היא הרעב.
הרעיון שאני משתוקקת למשהו מבעית אותי,
מציף אותי בגועל ואשמה,
מדבר עם חלקים בי שמאשימים אותי בדברים שקרו,
חלקים שאומרים שאני רציתי ואני יזמתי.


כן, זה מאוד בסדר לפחד. את צודקת.
פשוט אין לי כוח להחזיק את זה לבד...

 

[קולדון]

אצלי התהליך הזה היה מלווה שבטיפול די צמוד (ט)

אני חושבת שמה שהייתי עושה, בתור שלב ראשון, זה חוזרת לתפריט.
התפריט שלי היה תמיד תפריט יחסית פתוח ולא על המילימטר ועל הגרם.
כך שבימים יותר חולים הייתי נצמדת למינימום שלו או למקסימום שלו, ובימים בריאים יותר הולכת לפי מה שמרגישה באותו היום.

בכל מקרה, זה היה ממש מגן עליי. גם מהפחדים, גם מאיבוד שליטה.
כל עוד לא חרגתי בצורה קיצונית מהתפריט ידעתי שאני בסדר.

דבר נוסף שעזר לי, היה להתסכל על ההתקדמות שלי לא רק מיום ליום, אלא באוברול של כל השבוע/כל החודש.
אולי יש ימים שבהם אני יותר טריגרית, אבל מצד שני יש גם ימים טובים וחשוב לראות את הכל ביחס אחד לשני כי כמובן שימים יותר טריגריים נחווים קשה יותר ויש נטייה לזכור רק אותם.

דבר אחרון, זה כמובן להזכיר לעצמך את כל מה שהשגת.
החלמה. הריון (!!!!!) יציאה ממצבים מאוד אקוטיים למקומות יותר שפויים.
רצון להחלמה. שזה בפני עצמו בכלל בכלל לא מובן מאליו.


אז נכון. את מפחדת לחזור למשקל עודף. אני חושבת שיכולה להרגיע אותך דווקא הידיעה שהמקום ההוא היה חולה, וזה לא שעכשיו, כשאת בריאה, תחזרי לשם. זה אמנם מה שהיה לפני שהאנורקסיה שלך התפרצה ולפני שמישהו אבחן אותך ושמו לב. אבל זו לא נקודת החזור.
לא מבחינת המצב הפיזי, לא מבחינת האכילה הלא מאוזנת ובטח ובטח שלא מבחינת המצב הנפשי (שהרי בלי לדעת, רק זה שאפילו לא ידעת ממה את סובלת ולמה עושה אותו אוטומאטית ליותר קשה וחריף)

 

[TinaBa]

אמרת הרבה דברים חכמים

תודה רבה

 

[levshavur]

אוכל ורגשות אולי ט

טינה שלום,
מה שתפס את העין שלי בהודעה הזאת שלך, זה מה שכתבת בפסקה הלפני אחרונה: על תחושת הגועל והאשמה, והחלקים האלה שבך שמאשימים ש'רצית' ו'יזמת'...
אני לא מצליחה (לצערי) לזכור את כול הדברים שכתבת בעבר על עצמך, ועל מה שעברת בחיים, אבל מתוך השורות הבודדות האלה אני יכולה להגיד לך שלא משנה כמה מישהי 'יזמה'/'לא יזמה' (לטענתו של הגבר או בהרגשה האישית שלה) היא לא אשמה!!! לאף אחד אין זכות, ולא הייתה זכות לפגוע בך!!! כך שהאשמה היא במי שפגע, לא בך!

לגבי תחושות של גועל ואשמה, הן אופייניות לשורדות, והרגשות האלה ישנן אצל כולן, ברמה כזאת או אחרת, סמויה או גלויה...אז את ממש לא לבד...
הפחדים שלך כרגע סביב הנושא של האוכל, לדעתי נובעים מהקושי לגעת בדיוק ברגשות האלה. דבר נוסף, הנושא של חוסר גבולות, הוא משהו שיש הרבה פעמים אצל שורדות, או בכלל אצל נשים שהייתה להן מערכת יחסים בעייתית מבחינת גבולות (לדוגמה בילדות) זה עשוי להיות מתורגם בבגרות גם בחוסר גבולות מבחינת אכילה.
לפעמים 'קל יותר' להתמודד עם הקצוות (כמו השמנת יתר או הרזיית יתר) וה'באמצע' הזה ,שהוא סוג של 'חסר גבולות' יכול להרגיש מפחיד. לכן לדעתי מה שקולדון כתבה לך על שמירה על תפריט בימים שיותר קשים זה רעיון מעולה. חוץ מזה , את לא בהכרח חייבת להיצמד לתפריט ברמה של בדיוק מה שנכתב, את יכולה להפנים את העיקרון, וליישם אותו בכול מצב שבו תהיי מבחינת אכילה, שהרי עשית כבר דרך בטיפול...
אני מקווה שתגיעי לרגע הזה שתוכלי להרגיש שזה לגיטימי ובסדר לרצות, וזה בסדר ולגיטימי גם שהאוכל יהיה טעים, וזה חלק מהחיים...ואולי להגיד 'אני רוצה' משמעו להגיד 'אני קיימת' או 'אני חיה'! ואולי גם להגיד לעצמך את הדברים האלה גם זה סוג של לשים גבולות לעצמך?, ומצד שני גם ללמוד לזרום? זה כמו נחל, יש לו שתי גדות, אבל המים זורמים בו בחופשיות, לפעמים חזק יותר, ולפעמים חלש. האם את מרגישה שהיית יכולה להתחבר אל הדימוי הזה?
לבשה.

 

[lital172]

יקרה שלי.

קראתי את ההודעה שלך כבר אתמול. וכל הזמן אני חושבת כמה אני רוצה כבר להיכנס ולכתוב לך כמה מילים..
אני מאוד מבינה מה שאת כותבת. את הפחד והחששות במיוחד שהיית בצד השני... ושהכל קיצוני פה כל כך.
ועם זאת. אני מרגישה צורך גדול דווקא לשמוח בהודעה הזו שלך. איזה נהדר זה שהתעורר בך הצורך הזה.
שלאט לאט נפתחים לך מחסומים שהיו בך שנים. שאת מצליחה להנות ולשבוע מהאוכל...זה כל כך מרגש אותי לראות אותך כותבת על כל זה.
את צודקת הגבול פה באמת דק כל כך. ובגלל זה אני רוצה שתנסי לנשום הרבה נשימות ארוכות וטובות. לשתף את הבן זוג. ובטיפול. כן לדבר על זה.
את עוברת תהליך בריא . תהליך של חיים. אפשר למצוא את האמצע.
זה נהדר לרצות ולהזדקק ולהרגיש. זה נקרא ל ח י ו ת

ואני נשבעת לך שזה לא חייב להיות שחור או לבן. ושעם עבודה טובה והרבה תקווה בלב. אפשר לחיות טוב ובריא. ולהנות. ושיהיה רגוע ושליו בנפש.
אוהבת אותך. ומתגעגעת. את תמיד בליבי. לראות אותך תמיד מעלה לי גאווה כזו גדולה על עצם הדרך שאת עוברת, עם כל הקשיים. והעצב והפחדים.
מאמינה בך במי שאת. אל תשתיקי את הטוב הזה. את הרצון הזה. אותך.

 

[levshavur]

ליטל , כייף לקרוא אותך פה...

 

[lital172]

 

[TinaBa]

ריגשת אותי מאוד

את כל כך צודקת-
לרצות ולזדקק ולהרגיש זה לגמרי לחיות.
וההודעה שלך הגיעה אלי אחרי יום נפלא של חגיגה של חיות ושמחה וחופש (גם באוכל).
אז כרגע גם אני שמחה על כל התהליך הזה וגם אני רוצה את כל זה בשבילי, למרות הקשיים שעולים.
תודה שאת פה להזכיר לי.

[מחר יום סופר מאתגר. מצטיידת בחוויות של היום ובדברים שכתבת לי בתקווה לצלוח אותו בשלום]

 

[lital172]

איזה כיף שיש ימים כאלה

שנותנים לך אוויר ושמחת חיים כזו.
איזה כיף שנגעתי וחיבקתי.וחיזקתי במקום הנכון. .. אוהבת.. את תהיי איתי מחר במחשבות..

 

[ג ר נ י ו ם]

...