אז הנה
אני כל כך עייפה שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב. אבל אני לא מצליחה להרדם, אוי, אלוהים. אבל אני חייבת לכתוב. חייבת, לא יכולה כשהכל ככה תקוע בתוכי. אפשר להיות כנה איתך? הפעם באמת, מכל הלב. שתדעי שמאז שהלכת, נדמה כאילו באות עוד ועוד מכות שמנסות להכשיל אותי. אני לא יודעת, לפעמים אני חושבת שמישהו שם למעלה רוצה להתנקם בי. כמעט שאין לי שקט נפשי אמיתי. בלי דאגות, בלי לחץ. ובא לי לבכות כבר, אוף. אני יודעת שבגלל שאני עצובה (אלוהים, כמה זמן לא אמרתי "אני עצובה", ככה בפשטות) אני פתאום רואה רק את הרע. ויש לי נקודות של אור. יש, הן קיימות. אבל.. מה עם כל השאר? והלוואי, הלוואי שהיית כאן לכוון אותי. תגידי לי מה לעשות, איך אני עוברת את התקופות האלה כשקשה לנשום? הכתפיים שלי הרוסות כבר מרוב כאבים, החזה שלי עומד להתפוצץ. אני לא מבינה, זה הגיל הזה? עוד מעט אני בת 18, גיל ההתבגרות אמור להתפוגג לו ולעזוב אותי במנוחה בקרוב, למה אני לא מרגישה שיפור? אני כותבת כל כך מבולבל. את יודעת מה, אני לא מסוגלת לתאר לעצמי איך הדברים היו נראים אם היית כאן. זה היה כל כך שונה. ואין לי למי לבכות. יש חברים, יש אבא. אבל לא רוצה, לא רוצה. אני רוצה אותך, אוקיי? די, נמאס לי כבר. אני מענה את עצמי עם הקטע הזה כבר כל כך הרבה זמן. הייתי חרא של ילדה, לא משנה מה יגידו. די, בלי רחמים. שונאת את עצמי על איך שהתנהגתי אלייך. שונאת. ולא רוצה להאמין שאת סולחת לי. די, נמאס לי להאמין בזה. אני לא בטוחה שבמקומך הייתי סולחת לי. איך אני אדע שאת סולחת, איך? אני צריכה לדעת. חייבת לדעת. זה אוכל אותי. ואני לא אשכח את היום שאחי אמר לי "את תצטערי על זה". ואני נשבעת שידעתי שהוא צודק. והוא צדק. וזה כואב, כואב כל כך. אולי את לא יודעת שאני באמת אוהבת אותך? שאם היה לי את הצ'אנס לחזור אחורה ולשנות הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. או, הנה, עכשיו אני מתחילה לדמוע. סוף סוף, אלוהים. כבר שנתיים לא בכיתי כמו בנאדם. וזה הגוש המרגיז הזה. לא יוצא. תצאאאאאאאאאא, תצא כבר! תשחרר אותי, תן לי לנשום. הגרון כבר כואב לי. אמא. אני כל כך מצטערת. אמא. אמא. אמא. אמא. אמא. אמאאאאאאאא!!!!! איזו מילה חשובה. וכל כך הרבה זמן שלא אמרתי אותה. אוף. קשה לי. ובמיוחד בתקופות שקשה, מחפשים משהו להאשים. אבל עמוק בפנים אני יודעת שגם אם עדיין היית פה, רוב הסיכויים שהכל היה קורה בדיוק אותו דבר. אז אין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. הבחירות שלי היו שגויות. זו אני שטעיתי. למה אני נטפלת אלייך לחינם.. אני מתגעגעת אלייך, בתקופה אחרת. בזמנים אחרים, כשהדברים שונים, ובעצם נשארים אותו הדבר. אין ברירה, זה מה שהיית אומרת. חייבים להמשיך הלאה, הא? צודקת. לשנס מתניים, כמו החזרזיר שבנה את בית הלבנים והצליח להתגונן מפני הזאב, אז, בסרט שראינו. אני זוכרת הכל, שלא תטעי לחשוב שלא. כל פרט. את הדברים הטובים ואת הרעים. רק מקווה שכשיבוא היום, אם ניפגש, תוכלי להגיד שאת גאה בי. ושאני אדע שסלחת. ועד אז... אני חייבת להאמין שכן. אני צריכה אויר.
אני כל כך עייפה שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב. אבל אני לא מצליחה להרדם, אוי, אלוהים. אבל אני חייבת לכתוב. חייבת, לא יכולה כשהכל ככה תקוע בתוכי. אפשר להיות כנה איתך? הפעם באמת, מכל הלב. שתדעי שמאז שהלכת, נדמה כאילו באות עוד ועוד מכות שמנסות להכשיל אותי. אני לא יודעת, לפעמים אני חושבת שמישהו שם למעלה רוצה להתנקם בי. כמעט שאין לי שקט נפשי אמיתי. בלי דאגות, בלי לחץ. ובא לי לבכות כבר, אוף. אני יודעת שבגלל שאני עצובה (אלוהים, כמה זמן לא אמרתי "אני עצובה", ככה בפשטות) אני פתאום רואה רק את הרע. ויש לי נקודות של אור. יש, הן קיימות. אבל.. מה עם כל השאר? והלוואי, הלוואי שהיית כאן לכוון אותי. תגידי לי מה לעשות, איך אני עוברת את התקופות האלה כשקשה לנשום? הכתפיים שלי הרוסות כבר מרוב כאבים, החזה שלי עומד להתפוצץ. אני לא מבינה, זה הגיל הזה? עוד מעט אני בת 18, גיל ההתבגרות אמור להתפוגג לו ולעזוב אותי במנוחה בקרוב, למה אני לא מרגישה שיפור? אני כותבת כל כך מבולבל. את יודעת מה, אני לא מסוגלת לתאר לעצמי איך הדברים היו נראים אם היית כאן. זה היה כל כך שונה. ואין לי למי לבכות. יש חברים, יש אבא. אבל לא רוצה, לא רוצה. אני רוצה אותך, אוקיי? די, נמאס לי כבר. אני מענה את עצמי עם הקטע הזה כבר כל כך הרבה זמן. הייתי חרא של ילדה, לא משנה מה יגידו. די, בלי רחמים. שונאת את עצמי על איך שהתנהגתי אלייך. שונאת. ולא רוצה להאמין שאת סולחת לי. די, נמאס לי להאמין בזה. אני לא בטוחה שבמקומך הייתי סולחת לי. איך אני אדע שאת סולחת, איך? אני צריכה לדעת. חייבת לדעת. זה אוכל אותי. ואני לא אשכח את היום שאחי אמר לי "את תצטערי על זה". ואני נשבעת שידעתי שהוא צודק. והוא צדק. וזה כואב, כואב כל כך. אולי את לא יודעת שאני באמת אוהבת אותך? שאם היה לי את הצ'אנס לחזור אחורה ולשנות הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. או, הנה, עכשיו אני מתחילה לדמוע. סוף סוף, אלוהים. כבר שנתיים לא בכיתי כמו בנאדם. וזה הגוש המרגיז הזה. לא יוצא. תצאאאאאאאאאא, תצא כבר! תשחרר אותי, תן לי לנשום. הגרון כבר כואב לי. אמא. אני כל כך מצטערת. אמא. אמא. אמא. אמא. אמא. אמאאאאאאאא!!!!! איזו מילה חשובה. וכל כך הרבה זמן שלא אמרתי אותה. אוף. קשה לי. ובמיוחד בתקופות שקשה, מחפשים משהו להאשים. אבל עמוק בפנים אני יודעת שגם אם עדיין היית פה, רוב הסיכויים שהכל היה קורה בדיוק אותו דבר. אז אין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. הבחירות שלי היו שגויות. זו אני שטעיתי. למה אני נטפלת אלייך לחינם.. אני מתגעגעת אלייך, בתקופה אחרת. בזמנים אחרים, כשהדברים שונים, ובעצם נשארים אותו הדבר. אין ברירה, זה מה שהיית אומרת. חייבים להמשיך הלאה, הא? צודקת. לשנס מתניים, כמו החזרזיר שבנה את בית הלבנים והצליח להתגונן מפני הזאב, אז, בסרט שראינו. אני זוכרת הכל, שלא תטעי לחשוב שלא. כל פרט. את הדברים הטובים ואת הרעים. רק מקווה שכשיבוא היום, אם ניפגש, תוכלי להגיד שאת גאה בי. ושאני אדע שסלחת. ועד אז... אני חייבת להאמין שכן. אני צריכה אויר.
../images/Emo23.gif