אז הנה, הטמטום שלי

[פנס כחול]

אז הנה, הטמטום שלי

יש חנות קטנה ליד הפסיכולוגית שאני נכנסת הרבה פעמים אליה וקונה פחית משקה מסויים.הוא כבר זוכר אותי וכשרואה שנגמרו הפחיות "שלי" מכניס למקרר שיהיה. לפעמים אני נכנסת רק בשביל שימשיך לשמור לי...עכשו נכנסתי ולא היתה פחית כזו במקרר. אני לא צמאה, רק סתם קולטת שכמעט עלו לי דמעות ברגע הזה.

 

[אלומת האור]

בבקשה אל תדברי אלייך ועלייך ככה

מה בסיפור שלך גרם לך לרצות לבכות?
הרגשת כאילו לא שמו לב אלייך וזה כאב לך?
לא ראו את הצרכים שלך?
אני בכלל בכיוון, או משהו אחר?

 

[TinaBa]

מצטרפת לאור

ולשאלות החשובות שלה.
&nbsp
ומחבקת...

 

[פנס כחול]

הימים שלי עכשו

עוברים עם הסחות דעת מטופשות
וניסיון לשרוד ככה סתם.
&nbsp
לא יודעת באמת להסביר כי זה כזה סתם
אבל כל הימים האלו הם רצף של סתם שאיכשהו נמשך. אין אף אחד שמחזיק את זה והכל יכול להתפרק.

 

[2b mind]

היי, זה השרשור שלך

ולמרות זאת, במקום לשאול אותך שאלות (שאני חושבת שהן מאוד במקומן) אני הולכת לכתוב על עצמי.
ואני אסביר, האמת שלא התכוונתי להגיב או לכתוב בכלל, התכוונתי רק להציץ וללכת..
אבל שתיי השורות שניסחת כאן בכל כך הרבה עדינות נגעו בי מאוד.
הן נגעו בי בחוויה של לחיות לבד, רחוק מהמשפחה, ועם הזמן ליצור- אני קוראת לזה "קהילת החיוכים" האנשים האלה שנמצאים סביבנו, לא מכירים אישית, אבל חולפים זה על פני זה מידי פעם, וזוכרים אחד את השני. לפעמים חולקים חיוך, לפעמים מילה, ולפעמים מחווה- כמו הפחית.
יחד עם זה, נגעת בי מאוד בפאן אחר- הרבה פעמים כשאני יוצאת מהפסיכו' שלי יש לי צורך בשגרה יחסית קבועה- ללכת באותם רחובות, לתת לעצמי פרק זמן מסויים בלי מחוייבויות נוספות, לקנות פחות או יותר את אותו דבר וכו'. הרבה פעמים אני מרגישה שזה נותן לי מין עוגן בתוך ההצפה שלפעמים מלווה אותי אחרי הפגישות.
ואם אני מנסה על עצמי לשלב בין שתי החוויות הללו- מבלי שאני יודעת איך היתה הפגישה שלך עם הפסיכולוגית, או שום דבר מעבר למה שכתבת- נשמע שהעוגן של הפחית אחרי הפגישה היה חסר.
וזאת לא הפחית,כמו שכתבת בעצמך, זה האדם שרואה אותך וזוכר ואותך ושומר אותה עבורך- שלא היה במקרר.

** (מותר לחבק אותך?)

 

[פנס כחול]

תודה

יש לי רק דמעות עכשו אז לא יודעת כלום

 

[levshavur]

פנס, חיבוק גדול ממני...

 

[Lital 172]

עולות לי דמעות איתך..

את נוגעת לי בלב בכתיבה שלך מאוד... זה נעים שאחרי פגישות לא פשוטות אצל המטפלת, יש מישהו שרואה אותך.. שמבחין בך ושם לב מה את מבקשת כל פעם ומה את הכי אוהבת... ובכלל גורם הרגשה טובה שיש מישהו שזוכר... ומבינה אותך מאוד שפתאום אין את זה, זה נראה כביכול דבר כזה קטן...אבל זה ברור שזה עשה לך משהו חם בלב.
רוצה רק לחבק אותך...

 

[פנס כחול]

תקופה מבלבלת

מבחינת התפקוד שלי כנראה במצב הכי טוב.
מבחינת ההרגשה זה מין ייאוש כזה והשלמה,
אבל אולי זה גם משהו טוב.
מנסה להבין את זה, אולי אפרט יותר בהמשך...
&nbsp
(בינתיים בהתלבטות אם לקבל הזמנה של מכרים לחג... סוג של היכרות רחוקה שמעולם לא נפגשנו פנים מול פנים ואני נלחצת. אבל אולי אני לא יכולה / לא רוצה להמשיך להגיד לא ולקבור את עצמי)

 

[levshavur]

לדעתי...

פנס שלום,
לדעתי להגיע לתפקוד טוב זה משהו משמעותי. יש אנשים שלא מסוגלים להגיע לזה...או לפחות לא יכולים בשלב מסוים בחייהם. אז זה שהגעת לרמת תפקוד טובה, זה בעיניי הישג!

בקשר לתחושת הייאוש, גם זה יכול בהחלט להשתפר...
רוצה לשתף קצת ?
כתבת 'השלמה' רוצה לספר השלמה עם מה? עם עצמך? עם סיטואצית חיים?...
לגבי ההזמנה של המכרים: אני חושבת ששווה לך לנסות וללכת, גם אם את לא מכירה טוב את האנשים, כי אולי תופתעי לטובה...מה דעתך? מה החלטת בסופו של דבר בקשר לזה?
אני חושבת שהרבה פעמים הבדידות עושה יותר נזק מתועלת...אז לדעתי שווה להתגבר על הלחץ, וכן לפגוש אנשים...
לבשה.

 

[פנס כחול]

אז...

נסעתי,
וקרה משהו מוזר...
משפחה שהכרתי דרך מכרים משותפים התברר שהם קרובי משפחה לא רחוקים בכלל...
והיה טוב. באופן מוזר ומאד מפתיע.

 

[levshavur]

אני שמחה בשבילך...

 

[בעיטה בבטן]