אז גם אני כאן, מסתבר
(רגע, תנו לי לצאת מההלם).
חייבת להוציא את זה - הלילה זה הלילה האחרון שלו כאן. עוד כמה שעות יארוז את חפציו וילך להוריו עד שימצא לו דירה ביישוב שלנו.
אני מרגישה מנותקת מהגוף שלי, לא מעכלת. כנראה מנגנוני הגנה של הגוף.
אנחנו נשואים 6 שנים. היינו זוג דתי חביב, והפכנו לזוג שבו הוא דתי ואני יצאתי בשאלה, אך עדיין חביב.
ההליך שלי היה ארוך, און אנד אוף לדת (או כפי שנהגתי לקרוא לזה - לפעמים אני לא ממש דתיה ולפעמים אני ממש לא דתיה).
הוא הראה שהוא מכבד את ההליך שעברתי, ויחסית היחסים שלנו היו בסדר גמור עם עליות ומורדות.
נולדה לנו בת מקסימה לפני שנתיים, ולפני חודש הלכנו להוציא את ההתקן שלי ורק חיכינו לביוץ כדי להתחיל לעבוד על פיצית מספר 2.
שום דבר לא הכין אותי למה שיקרה, ואני באמת מתכוונת לזה.
לפני כחמישה חודשים, לאחר מסע חיפוש של שנתיים, עברנו ליישוב דתי, קנינו בית פרטי עם גינה והחיים היו יפים
או שלא. לפני שבועיים וחצי ישבתי לדבר איתו על הבת שלנו, שהיא גדלה ועוד מעט תבין מה זה שבת, ואיך נעשה את זה בצורה מכבדת.
הצעתי הצעות ובום. הכל החל להתדרדר. פתאום לא מתאים לו בכלל שאיני דתיה, כאילו זה דבר חדש.
טען שתמיד אמר לי את זה והתעלמתי.
לא נכון, רק שבוע וחצי לפני הפיצוץ שהחל את הכל, בשבת, הוא הלך לבית הכנסת בבוקר ושאל אם אכין לו אורז (בשבת!).
והיו עוד המון דוגמאות שכאלו, כמו למשל שבשתות הוא הגיעה לישון שנ"צ ואני הייתי עם הנייד ושאלתי אותו אם לכבות והוא אמר שזה לא מפריע לו.
משם הכל התדרדר בקצב ממש מסחרר, אין לי ממש כוח להיכנס להכל, עברו עלי שבועיים וחצי ממש מטורפים שבהם הוא עבר ממישהו שדורש ש*הכל* בבית יוחלט לפי הדת האורתודוכסית והסכמה חלקית שלי, עד להסכמה מלאה שלי (אפילו הסכמתי ללכת למקוה! למרות שמעולם לא עשיתי זאת, גם לפני היציאה בשאלה) והפיכת העניין מצידו לאישי (שהוא בכלל כבר לא אוהב אותי ועוד משפטים מזעזעים מזעזעים שאחסוך מעצמי את הסבל שבלהיזכר בהם) וסירוב מוחלט מצידו ללכת לטיפול זוגי. מוחלט.
אה, כן, והוא גם מסתיר ממני משהו. אבל שום דבר, גם לא בגידה, לא מסביר לי איך בן אדם שרק לפני שלושה שבועות ויום בדיוק, בחמישי בערב, הלכנו לארוחת ערב וצחקנו ותכננו את הילד הבא, יהפוך את עורו באחת ויעזוב את כל החיים המאד נוחים שלו. שום דבר. וזה אפילו בלי שרבנו קודם לכן.
(איך אני יודעת שהוא מסתיר? יודעת בוודאות. הוא שינה סיסמאות בכל מקום אפשרי כמה ימים לפני הפיצוץ שהחל את הכל, והוא נלחץ *נורא* כשביקשתי ממנו את הנייד ביום ההולדת של הקטנטונת שערכנו בביתנו, בחמישי שלפני שבועיים).
כמובן שהיו עוד המון האשמות מצידו, הוא האשים אותי בהכל. פשוט בהכל.
במהלך התקופה הוא גם עזב פעמיים את הבית להוריו, שזו הייתה חציית קו אדום, זה מעולם לא קרה בעבר.
ועוד כמה שעות תהיה הפעם השלישית, הפעם בה הוא יעזוב את הבית לעד.
אתמול דיברנו על גישור, הוא לא מביט אחורה לרגע. מחק אותי מחייו באחת. כרגע אני ממש בסוג של ניתוק מעצמי ולא קולטת שזהו. הגבר שחשבתי שאהיה איתו עד סוף חיי עוזב. זה לא נתפס. יש לי הודעות שלו מלפני שלושה שבועות של כמה הוא אוהב אותי וכמה אני מעריכה אותו כי אני רואה איך אבות אחרים מתנהגים (הוא אבא למופת. והוא היה בן זוג שיוויוני לחלוטין). לא נתפס. לא נתפס שהוא אפילו לא הסכים לטיפול, ולכך שאני מבטיחה לעשות שינויים עבורו כדי שירגיש טוב בזוגיות ובבית. הוא אמר שזה לא אמיתי כי זה לא בא ממני. ברור שזה לא בא ממני. טוב לי עם איך שאני ועם מי שהפכתי להיות! אני עושה את זה עבורך. אשמור שבת עבורך, לא עבורי. אבל זה לא מספיק לו. הוא רוצה מהלב. כאילו שזה חדש לו שיצאתי בשאלה. ידעת את זה לפני שלוש וחצי שנים, למה הבאת איתי ילדה לעולם? למה קנית איתי בית? למה רצית איתי עוד ילד?
מניחה שהכל ישאר בגדר תעלומה, תעלומה שאולי אפתור עם המטפלת שפניתי אליה כדי שתעזור לי להתמודד, ובעיקר שתעזור לי לתפקד כאמא ממש טובה לילדה המדהימה שלי, ילדה שלא מגיע לה לראות את אמא שלה מתפרקת בבכי כבר שבועיים רצופים (והנה, אני כותבת את זה והדמעות מציפות אותי, לראשונה מזה 24 שעות).
אתמול בבוקר עוד דיברתי עם חוקר פרטי ואמרתי לעצמי שאת האמת אני חייבת לדעת. אבל זה כבר לא משנה. זה לא יחזיר אלי את הגבר שאהבתי. במהלך התקופה בהחלט חשבתי שמשהו פסיכוטי תקף אותו, יכול להיות, איני יודעת יותר.
ואני הטיפשה שמאמינה שאפשר לגשר עלה כל בעזרתם של האהבה והכבוד. מאמינה שגם נוצרי ויהודיה יכולים לחיות בשלווה כל עוד יש כבוד הדדי ואכפתיות.
חייבת להתחיל את הטיפול הזה כמה שיותר מהר. כי אני יודעת כמה קשה יהיה לי לחיות בבית ריק, בלי זוגיות, בעיקר בימים בהם היא תהיה איתו.
יש לי מיליון ואחת שאלות בערך, אבל חייבת לתת ללב ולראש לנוח מעט אחרי כל הטירוף.
כבר עולים לי רעיונות בראש ליצור קשר עם עוד כלני"ת (ביטוי שאימצתי. לא אוהבת "גרושה". כבר לא נשואה יותר מתאים לי) שתבוא לגור איתי ועם עוד ילד או שניים.
זה בית של 200 מ"ר נטו ואני אבודה כאן. או שאעבור מכאן למשהו קטן הרבה יותר ונשכיר אותו (שנינו רוצים לשמור עליו. זה הנכס של הילדה שלנו).
וואו, אני באמת הולכת ללחוץ על סנד?
(רגע, תנו לי לצאת מההלם).
חייבת להוציא את זה - הלילה זה הלילה האחרון שלו כאן. עוד כמה שעות יארוז את חפציו וילך להוריו עד שימצא לו דירה ביישוב שלנו.
אני מרגישה מנותקת מהגוף שלי, לא מעכלת. כנראה מנגנוני הגנה של הגוף.
אנחנו נשואים 6 שנים. היינו זוג דתי חביב, והפכנו לזוג שבו הוא דתי ואני יצאתי בשאלה, אך עדיין חביב.
ההליך שלי היה ארוך, און אנד אוף לדת (או כפי שנהגתי לקרוא לזה - לפעמים אני לא ממש דתיה ולפעמים אני ממש לא דתיה).
הוא הראה שהוא מכבד את ההליך שעברתי, ויחסית היחסים שלנו היו בסדר גמור עם עליות ומורדות.
נולדה לנו בת מקסימה לפני שנתיים, ולפני חודש הלכנו להוציא את ההתקן שלי ורק חיכינו לביוץ כדי להתחיל לעבוד על פיצית מספר 2.
שום דבר לא הכין אותי למה שיקרה, ואני באמת מתכוונת לזה.
לפני כחמישה חודשים, לאחר מסע חיפוש של שנתיים, עברנו ליישוב דתי, קנינו בית פרטי עם גינה והחיים היו יפים
או שלא. לפני שבועיים וחצי ישבתי לדבר איתו על הבת שלנו, שהיא גדלה ועוד מעט תבין מה זה שבת, ואיך נעשה את זה בצורה מכבדת.
הצעתי הצעות ובום. הכל החל להתדרדר. פתאום לא מתאים לו בכלל שאיני דתיה, כאילו זה דבר חדש.
טען שתמיד אמר לי את זה והתעלמתי.
לא נכון, רק שבוע וחצי לפני הפיצוץ שהחל את הכל, בשבת, הוא הלך לבית הכנסת בבוקר ושאל אם אכין לו אורז (בשבת!).
והיו עוד המון דוגמאות שכאלו, כמו למשל שבשתות הוא הגיעה לישון שנ"צ ואני הייתי עם הנייד ושאלתי אותו אם לכבות והוא אמר שזה לא מפריע לו.
משם הכל התדרדר בקצב ממש מסחרר, אין לי ממש כוח להיכנס להכל, עברו עלי שבועיים וחצי ממש מטורפים שבהם הוא עבר ממישהו שדורש ש*הכל* בבית יוחלט לפי הדת האורתודוכסית והסכמה חלקית שלי, עד להסכמה מלאה שלי (אפילו הסכמתי ללכת למקוה! למרות שמעולם לא עשיתי זאת, גם לפני היציאה בשאלה) והפיכת העניין מצידו לאישי (שהוא בכלל כבר לא אוהב אותי ועוד משפטים מזעזעים מזעזעים שאחסוך מעצמי את הסבל שבלהיזכר בהם) וסירוב מוחלט מצידו ללכת לטיפול זוגי. מוחלט.
אה, כן, והוא גם מסתיר ממני משהו. אבל שום דבר, גם לא בגידה, לא מסביר לי איך בן אדם שרק לפני שלושה שבועות ויום בדיוק, בחמישי בערב, הלכנו לארוחת ערב וצחקנו ותכננו את הילד הבא, יהפוך את עורו באחת ויעזוב את כל החיים המאד נוחים שלו. שום דבר. וזה אפילו בלי שרבנו קודם לכן.
(איך אני יודעת שהוא מסתיר? יודעת בוודאות. הוא שינה סיסמאות בכל מקום אפשרי כמה ימים לפני הפיצוץ שהחל את הכל, והוא נלחץ *נורא* כשביקשתי ממנו את הנייד ביום ההולדת של הקטנטונת שערכנו בביתנו, בחמישי שלפני שבועיים).
כמובן שהיו עוד המון האשמות מצידו, הוא האשים אותי בהכל. פשוט בהכל.
במהלך התקופה הוא גם עזב פעמיים את הבית להוריו, שזו הייתה חציית קו אדום, זה מעולם לא קרה בעבר.
ועוד כמה שעות תהיה הפעם השלישית, הפעם בה הוא יעזוב את הבית לעד.
אתמול דיברנו על גישור, הוא לא מביט אחורה לרגע. מחק אותי מחייו באחת. כרגע אני ממש בסוג של ניתוק מעצמי ולא קולטת שזהו. הגבר שחשבתי שאהיה איתו עד סוף חיי עוזב. זה לא נתפס. יש לי הודעות שלו מלפני שלושה שבועות של כמה הוא אוהב אותי וכמה אני מעריכה אותו כי אני רואה איך אבות אחרים מתנהגים (הוא אבא למופת. והוא היה בן זוג שיוויוני לחלוטין). לא נתפס. לא נתפס שהוא אפילו לא הסכים לטיפול, ולכך שאני מבטיחה לעשות שינויים עבורו כדי שירגיש טוב בזוגיות ובבית. הוא אמר שזה לא אמיתי כי זה לא בא ממני. ברור שזה לא בא ממני. טוב לי עם איך שאני ועם מי שהפכתי להיות! אני עושה את זה עבורך. אשמור שבת עבורך, לא עבורי. אבל זה לא מספיק לו. הוא רוצה מהלב. כאילו שזה חדש לו שיצאתי בשאלה. ידעת את זה לפני שלוש וחצי שנים, למה הבאת איתי ילדה לעולם? למה קנית איתי בית? למה רצית איתי עוד ילד?
מניחה שהכל ישאר בגדר תעלומה, תעלומה שאולי אפתור עם המטפלת שפניתי אליה כדי שתעזור לי להתמודד, ובעיקר שתעזור לי לתפקד כאמא ממש טובה לילדה המדהימה שלי, ילדה שלא מגיע לה לראות את אמא שלה מתפרקת בבכי כבר שבועיים רצופים (והנה, אני כותבת את זה והדמעות מציפות אותי, לראשונה מזה 24 שעות).
אתמול בבוקר עוד דיברתי עם חוקר פרטי ואמרתי לעצמי שאת האמת אני חייבת לדעת. אבל זה כבר לא משנה. זה לא יחזיר אלי את הגבר שאהבתי. במהלך התקופה בהחלט חשבתי שמשהו פסיכוטי תקף אותו, יכול להיות, איני יודעת יותר.
ואני הטיפשה שמאמינה שאפשר לגשר עלה כל בעזרתם של האהבה והכבוד. מאמינה שגם נוצרי ויהודיה יכולים לחיות בשלווה כל עוד יש כבוד הדדי ואכפתיות.
חייבת להתחיל את הטיפול הזה כמה שיותר מהר. כי אני יודעת כמה קשה יהיה לי לחיות בבית ריק, בלי זוגיות, בעיקר בימים בהם היא תהיה איתו.
יש לי מיליון ואחת שאלות בערך, אבל חייבת לתת ללב ולראש לנוח מעט אחרי כל הטירוף.
כבר עולים לי רעיונות בראש ליצור קשר עם עוד כלני"ת (ביטוי שאימצתי. לא אוהבת "גרושה". כבר לא נשואה יותר מתאים לי) שתבוא לגור איתי ועם עוד ילד או שניים.
זה בית של 200 מ"ר נטו ואני אבודה כאן. או שאעבור מכאן למשהו קטן הרבה יותר ונשכיר אותו (שנינו רוצים לשמור עליו. זה הנכס של הילדה שלנו).
וואו, אני באמת הולכת ללחוץ על סנד?
