אז בהחלטה של רגע
היום, יצא שנפגשו כמה חברים על הים. זו היתה חבורה שהיתה מורכבת מכאלו שיכולים להרשות לעצמם להיות בים בשעת בוקר מאוחרת ומכאלו שלא יכולים לעצמם שום דבר מלבד חוף ים שלא עולה כסף…
האוויר הזה שבא בקונטרסט כל כך גדול לקור המקפיא ששרר כאן עדיין רק לפני מספר ימים, דומה ומשגע את כולם… המון חיוכים.. המון שלווה עצלנית ומנומנמת.. ואז דיברו על אהבה. וגיא שבהה באיריס במבט מלא משמעות קרא לה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם… וזה מסתבר שלפני שש שנים קרא לחדווה באותו הכינוי בדיוק… אירס לעומת זאת הסכימה שהיא באמת דבר טוב אבל לא היתה כזו חד משמעית לגבי גיא. אמרה שמעדיפה דווקא לחשוב על עצמה כעל הדבר הטוב ביותר שקרה לה. אורי הציץ דווקא עלי בהסמקה ואמר שלפעמים דברים טובים נופלים לנו מתחת לאף אנחנו לא משכילים לראות אותם והולכים דווקא נורא רחוק לחפש אותם בזמן שהם ממש כאן לצידינו.. ורד שהיתה פעם החברה של אורי ובסוף התחתנה עם החבר הכי טוב שלו אמרה לו שהוא צודק והחליפה עם בעלה חיוך שרק הם מבינים אותו.. בסוף כולם הסכימו שבלי אהבה אנחנו לא באמת מאושרים ובזמן שיש לנו אותה היא כל כך טובה שנסכים לעבור מסכת ייסורים שוב שוב רק בשביל הרגעים הטובים שיש לנו כשהיא מגיעה אלינו. האמהות שבינינו השוו את העניין ללידה שעם כל הכאב וצרחות ה"מה עשית לי יא בן ז.." הן יחזרו על אותו התהליך שוב כי זה פשוט שווה את זה. השמש עמדה מעלינו כתומה ובוהקת ופתאום התחילה לנשב גם קצת רוח.. ואז שאלתי אם יש כזה דבר נפש תאומה. ואם מוצאים אותה אז לוותר עליה או לא? ענו לי שכן. חלק אמרו שעוד לא מצאו אותה. אלו שלא מצאו אותה הצהירו בחגיגיות שביום שימצאו אותה יידעו. ושביום שימצאו אותה לא יתנו לה ללכת. אלו שנמצאים בפרק ב' בחיים שלהם היו מעט יותר זהירים ואמרו שכנראה יש יותר מנשמה תאומה אחת. לראיה הבחירות השניות שלהם בחיים. והיו גם ציניים שאמרו שהכל קשקוש שמקורו במסע של שכנוע עצמי ונסיבות וטיימינג ומה לא. ואז הבנתי שיכול להיות גם שמי שאנחנו חושבים שהוא הנפש התאומה שלנו רואה בכלל במישהו או מישהי אחרת את הנפש התאומה שלהם.. ושאלתי. והיתה שתיקה. ואז היתה הסכמה כללית שאם יש הוא ויש היא ושניהם רואים זה את זו כנפש התאומה שלהם אז זה כאילו לגעת באושר. ואז שאלתי מה קורה אם באמת מוצאים ובכל זאת לא נוגעים באושר אלא רק בחלקים ממנו. ומה כל אחד מוכן באמת לתת מעצמו כדי לגעת באושר. ולא נעניתי.
היום, יצא שנפגשו כמה חברים על הים. זו היתה חבורה שהיתה מורכבת מכאלו שיכולים להרשות לעצמם להיות בים בשעת בוקר מאוחרת ומכאלו שלא יכולים לעצמם שום דבר מלבד חוף ים שלא עולה כסף…
האוויר הזה שבא בקונטרסט כל כך גדול לקור המקפיא ששרר כאן עדיין רק לפני מספר ימים, דומה ומשגע את כולם… המון חיוכים.. המון שלווה עצלנית ומנומנמת.. ואז דיברו על אהבה. וגיא שבהה באיריס במבט מלא משמעות קרא לה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם… וזה מסתבר שלפני שש שנים קרא לחדווה באותו הכינוי בדיוק… אירס לעומת זאת הסכימה שהיא באמת דבר טוב אבל לא היתה כזו חד משמעית לגבי גיא. אמרה שמעדיפה דווקא לחשוב על עצמה כעל הדבר הטוב ביותר שקרה לה. אורי הציץ דווקא עלי בהסמקה ואמר שלפעמים דברים טובים נופלים לנו מתחת לאף אנחנו לא משכילים לראות אותם והולכים דווקא נורא רחוק לחפש אותם בזמן שהם ממש כאן לצידינו.. ורד שהיתה פעם החברה של אורי ובסוף התחתנה עם החבר הכי טוב שלו אמרה לו שהוא צודק והחליפה עם בעלה חיוך שרק הם מבינים אותו.. בסוף כולם הסכימו שבלי אהבה אנחנו לא באמת מאושרים ובזמן שיש לנו אותה היא כל כך טובה שנסכים לעבור מסכת ייסורים שוב שוב רק בשביל הרגעים הטובים שיש לנו כשהיא מגיעה אלינו. האמהות שבינינו השוו את העניין ללידה שעם כל הכאב וצרחות ה"מה עשית לי יא בן ז.." הן יחזרו על אותו התהליך שוב כי זה פשוט שווה את זה. השמש עמדה מעלינו כתומה ובוהקת ופתאום התחילה לנשב גם קצת רוח.. ואז שאלתי אם יש כזה דבר נפש תאומה. ואם מוצאים אותה אז לוותר עליה או לא? ענו לי שכן. חלק אמרו שעוד לא מצאו אותה. אלו שלא מצאו אותה הצהירו בחגיגיות שביום שימצאו אותה יידעו. ושביום שימצאו אותה לא יתנו לה ללכת. אלו שנמצאים בפרק ב' בחיים שלהם היו מעט יותר זהירים ואמרו שכנראה יש יותר מנשמה תאומה אחת. לראיה הבחירות השניות שלהם בחיים. והיו גם ציניים שאמרו שהכל קשקוש שמקורו במסע של שכנוע עצמי ונסיבות וטיימינג ומה לא. ואז הבנתי שיכול להיות גם שמי שאנחנו חושבים שהוא הנפש התאומה שלנו רואה בכלל במישהו או מישהי אחרת את הנפש התאומה שלהם.. ושאלתי. והיתה שתיקה. ואז היתה הסכמה כללית שאם יש הוא ויש היא ושניהם רואים זה את זו כנפש התאומה שלהם אז זה כאילו לגעת באושר. ואז שאלתי מה קורה אם באמת מוצאים ובכל זאת לא נוגעים באושר אלא רק בחלקים ממנו. ומה כל אחד מוכן באמת לתת מעצמו כדי לגעת באושר. ולא נעניתי.
