ניתוח מאפייני הסרטים
לשלושת סרטיו של טים ברטון שניתחתי- "ביטלג'וס", "סליפי הולו" ו-"חתונת רפאים"- יש מכנה משותף בולט והוא העיסוק שלהם במוות וה"חיים" שאחריו. אלו בעצם סרטי רוחות אך יש בהם משהו שונה מסרטי רוחות אחרים שמתמקדים באנשים החיים, ובהם הרוחות הן הדמויות הרעות והמפחידות שמפרות את שלוות החיים. לכך ניתן לומר שהמקשר בין שלושת סרטים אלו הוא בעיקר רעיוני, למרות שגם הבימוי נותן ביטוי למסר המשותף של סרטים אלו. המסר הברור ביותר שניתן לקלוט משלושת "סרטי המוות" של טים ברטון הוא הגישה החיובית שלו למוות. הדבר בולט במיוחד ב"חתונת רפאים", שם רק לאחר המוות החיים האמיתיים מתחילים. הכיף האמיתי והשחרור שעליו אנשים רבים מדברים וטוענים שאליו צריך להגיע בחיים- מתחיל בסרט זה רק לאחר המוות. אך גישה זאת כלפי המוות בעצם באה בשביל לומר משהו דווקא על החיים. כנשאל על אפקט האימה והמוות בסרטיו, אמר ברטון: "זה קשור לתרבות בה גדלתי ולסרטים שראיתי בצעירותי, בהם מוות הוא נושא חשוך ואפל. תמיד פחדתי ממנו. אם תסתכלו על תרבויות אחרות כמו נגיד 'יום המתים' שחוגגים במכסיקו, בו מתחפשים לשלדים וכולם רוקדים ויש המון צבע ומוזיקה באוויר, תראו שזו דרך הרבה יותר טובה להתמודד עם החיים. אסור לנו לחיות את החיים שלנו בפחד, אנחנו צריכים לשמור על גישה חיובית כל הדרך, עד הסוף." גישה זו של ברטון אומרת שלא צריך לחיות את החיים רק כי צריך לא למות, ולא צריך לחיות כשכל הזמן מפחדים מהמוות. המוות הוא חלק מהחיים, ולא צריך להתעמק בכמה שהוא מדכא וחשוך, כי אין לדעת- אולי המוות הוא דווקא טוב יותר מהחיים. כמו כן, הסרטים יכולים גם להעלות את השאלה- "מהי משמעות החיים?" האם החיים הם סתם חלק מעבר עד שנגיע למוות? האם אנחנו בכלל חיים באמת, כשאת כל חיינו אנחנו מבלים בפחד מהמוות? האם הדרך שבה אנחנו חיים משפיעה על מה שיקרה לנו לאחר שנמות? ב"ביטלג'וס" ישנן בדיחות רבות על השפעת דרך החיים על המוות. למשל, העובדה שניתן לנחש לפי "צורת" הרוחות כיצד הם מתו: איש שרוף לגמרי, אדם בעל בגד ים שכריש עדיין נושך את רגלו, אדם שטוח לגמרי שעל גופו סימני צמיגים ועוד. או למשל, עובדי הבירוקרטיה של עולם המתים שמורכבים מ"מיס ארג'נטינה" שחתכה את הוורידים שלה, אדם שתלה את עצמו ועוד. לאחר מכן גם נאמר המשפט: "את יודעת מה אומרים על אנשים שרוצים להתאבד, בעולם שמעבר הם הופכים לעובדי ציבור." הגישה שניתן לקלוט מהסרטים לחיים ולמוות משתנה מעט בין סרט לסרט, ולכל אחד מהסרטים יש מסר או היבט שונה מעט לגבי הנושא: ב"ביטלג'וס" יש היבט קומי על ה"סטיגמות" שנדבקו למוות. הדגש הוא על החופשיות שבמוות, המשכיות החיים בו. כמו כן, יש רצון להראות שהחיים והמוות קשורים מאוד אחד לשני- החיים משפיעים על המוות והמוות משפיע על החיים (הדוגמה הגדולה ביותר היא העובדה שהרוחות משתמשים בביטלג'וס- אדם מת- כדי לגרש מביתם אנשים חיים). גם ב"חתונת רפאים" יש היבט קומי יותר של עולם המתים, אך בניגוד ל"ביטלג'וס" שבא להראות את ההשפעה של שני הצדדים אחד על השני והקשר ביניהם- ב"חתונת רפאים" הדגש הוא על הניגוד בין החיים למוות. התפיסה הרגילה היא שהחיים מלאי "חיים", בהם על אנשים ליהנות, להשתחרר וכ'ו. זאת מכיוון שלאחר מכן בא המוות, בו נגמרים החיים, בו הכול שחור והכול נגמר. המוות הוא כלום. אך בסרט זה הגישה היא אחרת לגמרי- החיים הם המוות והמוות הוא החיים. החיים הם אפרוריים, משעממים ולגמרי נטולי חופש מחשבה או מעשה. בעולם המתים, לעומת זאת, יש חופש ושמחה. הסרט המעט יוצא דופן מבין השלושה הוא "סליפי הולו", מעיקר מכיוון שבניגוד לשניים האחרים הוא סרט אימה ולא קומדיית אימה (שבהן הסרט הוא הרבה יותר מצחיק ממפחיד). אך למרות זאת, גם כאן יש אמירה על החיים, המוות ומה שבניהם. בסרט זה החיים והמוות קשורים זה לזה, אך בניגוד ל"ביטלג'וס", כאן הדגש הוא לא על כמה שהמוות דומה לחיים (המתים ממשיכים לחיות בעולם המתים), אלא הוא על כמה שהחיים דומים למוות. החיים אפרוריים ומדכאים, בדומה ל"חתונת רפאים", אך גם המוות. ניתן לומר שבדרך מסוימת הפרש ללא הראש מייצג את עולם החיים בכך שהוא מייצג את הקשר בין עולם החיים לעולם המתים. הוא אמנם מת, אך מתהלך כאדם חי. כך גם כל שאר הדמויות הסרט- אולי הם הולכים, מדברים וחושבים- סימן לאדם חי- אך הם בעצם מתים. חיים ללא חיים של ממש. הדבר שעוזר הכי הרבה להמחשת הקשר (או הניגוד) בין החיים למוות הוא השימוש בצבעים. לכל סרט יש היבט שונה על חיים ומוות ורוצה לומר עליהם דבר אחר- ולכן השימוש בצבעים (ובצורות) הוא שונה בין סרט לסרט. ב"ביטלג'וס" המטרה היא להמחיש את הקשר בין החיים למוות, יחסי הגומלין שבהם וכיצד הם משפיעים אחד על השני. לכן משלב מסוים בסרט ישנו אותו עיצוב בעולם החיים ועולם המתים. הדברים שהיינו מצפים לראות בעולם המתים מופיעים גם בעולם החיים- והכוונה לשימוש בצבעים חזקים ומנוגדים בצורה אבסורדית וצורות משונות. דוגמה לכך ניתן לראות כשהרוחות מנסות לצאת מהבית- הם מגיעים לעולם משונה שנראה מעט כמו מדבר משונה. החול שמשתרע בגבעות קטנות עד לאופק הוא בצבע צהוב חרדל, והשמיים בצבע כחול כהה. בחול "צומחים" מה שנראה כמו פסלים בצבע חום בצורות ללא כל הגיון. כל התפאורה נראית סוריאליסטית ולא אמיתית גם בצורותיה מכיוון שיש לה מראה של דברים העשויים מפלסטלינה. העיצוב בבית בעולם החיים לא שונה- ריצוף בריבועים גדולים בשחור-לבן, פסלים בצורות לא סימטריות, שימוש בצבעים שונים וחזקים ועוד. ב"חתונת רפאים" השימוש בצבעים בולט מאוד. נקודת המבט של הסרט היא חיובית כלפי המוות, ורוצה להראות את השוני הגדול בינו לבין החיים. לכן עולם החיים מצולם כמעט בשחור לבן (גם הצבעים שאינם בגווני שחור ולבן הם גוונים דהויים ועגמומיים), כדי להראות עד כמה שהחיים הם אפרוריים וללא כל סיבה אמיתית לחיות. מצד שני, עולם המתים ה"כיפי" מצולם בצבעים שונים וחזקים. השינוי הראשון שחל באדם כשהוא מת הוא שפניו נהפכים לכחולים- כמו פניהם של כל המתים. מלבד זאת, רוב המתים לבושים בצבעים חזקים ושונים. ב"סליפי הולו" המטרה היא להראות עד כמה שחיים והמוות קרובים, ולכן השימוש בצבעים הוא דומה. מכיוון שנקודת המבט היא שהחיים הם אפרוריים לא פחות מהמוות, כמו בעולם החיים ב"חתונת רפאים"- יש תחושה שהסרט הוא בשחור לבן (זאת למרות שיש צבעים. אך כמו ב"חתונת רפאים", גם הם דהויים וחסי כל חיים). הפרש ללא הראש- המת לצורך הסרט- מצולם כמו האנשים החיים (מבחינת הצבעים) ולא בדרך שונה. זאת כדי להראות שהחיים והמתים לא שונים במיוחד. עוד מוטיב שניתן לראות בשלושת הסרטים האלו, מלבד מוטיב המוות, הוא מוטיב הזר (שברטון מעיד שתמיד מייצג את עצמו). בכל סרטיו של טים ברטון יש את דמות הזר, האדם שלא מתאים לחברה בה הוא חי. ב"ביטלג'וס" זוהי לידיה (הבת הגותית), ב"סליפי הולו" זהו איכבוד הבלש וב"חתונת רפאים" הזר הוא וויקטור- החתן. בשלושת סרטים אלו תפקיד הזר הוא לא רק להראות את הניכור שהחברה יכולה לגרום לו, אלא גם לשרת את מטרת הסרט: ה"זרים" לא מתאימים לחברה, שהיא החיים. הם מתאימים לצד השני- למוות. לידיה נמשכת מאוד למוות וחושבת עליו תמיד (וגם מדברת לעיתים על התאבדות), ו-וויקטור מוצא את החיים האמיתיים בעולם המתים. אצל איכבוד הדבר בולט פחות אבל ניתן לראות שהוא משלים בסוף הסרט עם היות הצד השני "חי" כמוהו. דבר זה מתקשר לעוד מסר שניתן להבין מהסרטים. בכולם נראה הפחד מהמוות, השינוי שבו או העיוות שבו- כולם קשורים בפחד מהלא נודע (שהמוות הוא הלא-נודע הגדול מכולם). אך בכל אחד מהסרטים יש הכרה המוות ומין הסכמה הדדית איתו: ב"ביטלג'וס" הרוחות והחיים מחליטים לחיות ביחד. ב"חתונת רפאים" וויקטור ו-וויקטוריה החיים מתחתנים לאחר שפגשו במוות והבינו אותו, וב"סליפי הולו" התעלומה הייתה יכו
[עם קרדיט כמובן] זה ממש ממש ממש מעניין אותי, אני אקרא עכשיו. 
