אז אמצא תירוץ
נניח איזשהי השתלמות שאמציא מהעבודה שמחייבת את הגעתי תל-אביבה.
אגיע באמצע היום כך שניתן יהיה להפגש לצהריים, בדיוק בשעות בהן יש לך הפסקת אוכל מהעבודה, וכך שגם אוכל לחזור לביתי לאחר כמה שעות נסיעה בשעה "הגיונית" שלא תיראה חשודה מדיי.
נפגש במסעדה קרוב למקום העבודה שלך.
אכנס ואחפש אותך במבטי. זה מחד לא יהיה קשה כי ראיתיך כל כך הרבה פעמים על צג הטלפון, אבל גם לא מאד פשוט משום שבדיוק משום שראיתיך רק בתמונות על מסך הסלולרי, במציאות תמיד נראים קצת אחרת. ויש לא מעט בלונדיניות בהירות בשולחנות העמוסים מזון וכלי כסף מצלצלים באמצע הבעות אכילה ולעיסות למיניהן.
אני רואה אותך מביטה בי מרחוק, גם כן חווה סימן שאלה בעינייך, חצי מחייכת.
מבטינו נפגשים. את מחייכת ומנופפת בחצי שאלה - "זה הוא"?
אני מחייך חזרה וניגש אל שולחנך.
בולע אותך במבטי לרגע.
בולע רוק במבוכה, בשמחה, בגירוי מיידי שדי נבוך מעצמו.
"בוקר טוב יפהפיה" אני אומר בקול טיפה רועד ונושק ללחייך.
את מסמיקה, חיוך ענק על פנייך ולא יכולה להתיק מבטך ממני.
"יווו... איזה כיף שהגעת" את אומרת כמעט בלחש ומחייכת מתנוך לתנוך.
"כן..." אני עונה בחיוך נבוך עדיין, מתיישב מולך ומביט בעינייך עוד.
"אתה ממש כמו בתמונות" את אומרת לי ומחזיקה את סנטרך על גב כפות ידייך המשולבות במין בהייה בי, חמודה ומסקרנית.
"את יותר יפה". אני יכול להריח את הבושם שלך.
"וכיף לשמוע את קולך באמת. בלי סינוני מרחק וטכנולוגיה". אני משיב.
את צוחקת.
"וואו אתה אמיתי".
"כן" אני עונה, "אמיתי, לטוב ולרע".
צחוק משחרר.
מזמין קפה וקרואסון מהמלצרית.
את כבר לא נוגעת בשרימפס חמש דקות
"מתקרר לך האוכל" אני אומר.
"אז מה?" את עונה לי בחיוך וביד מבטלת... "האוכל אותו אוכל כל יום... אתה חדש וחד-פעמי"...
אני מחייך.
מביט בך. יפה, אמיתית. חייכנית. בלונד שמפוזר על כתפיים. חיוך מתוק. עיניים מזמינות. שדיים גדולים וכבדים דרך אריג רך, ומעבר לכך הכל מוסתר מאחורי שולחן.
יפהפיה. אמיתית.
אני שולח יד ומלטף את גב כף ידך שמונחת על השולחן.
את מחסירה נשימה.
גם אני.
"איזה כיף שאתה פה" את לוחשת.
"גם אם לקפה ונשיקה" אני עונה בשקט.
"גם אם".
נניח איזשהי השתלמות שאמציא מהעבודה שמחייבת את הגעתי תל-אביבה.
אגיע באמצע היום כך שניתן יהיה להפגש לצהריים, בדיוק בשעות בהן יש לך הפסקת אוכל מהעבודה, וכך שגם אוכל לחזור לביתי לאחר כמה שעות נסיעה בשעה "הגיונית" שלא תיראה חשודה מדיי.
נפגש במסעדה קרוב למקום העבודה שלך.
אכנס ואחפש אותך במבטי. זה מחד לא יהיה קשה כי ראיתיך כל כך הרבה פעמים על צג הטלפון, אבל גם לא מאד פשוט משום שבדיוק משום שראיתיך רק בתמונות על מסך הסלולרי, במציאות תמיד נראים קצת אחרת. ויש לא מעט בלונדיניות בהירות בשולחנות העמוסים מזון וכלי כסף מצלצלים באמצע הבעות אכילה ולעיסות למיניהן.
אני רואה אותך מביטה בי מרחוק, גם כן חווה סימן שאלה בעינייך, חצי מחייכת.
מבטינו נפגשים. את מחייכת ומנופפת בחצי שאלה - "זה הוא"?
אני מחייך חזרה וניגש אל שולחנך.
בולע אותך במבטי לרגע.
בולע רוק במבוכה, בשמחה, בגירוי מיידי שדי נבוך מעצמו.
"בוקר טוב יפהפיה" אני אומר בקול טיפה רועד ונושק ללחייך.
את מסמיקה, חיוך ענק על פנייך ולא יכולה להתיק מבטך ממני.
"יווו... איזה כיף שהגעת" את אומרת כמעט בלחש ומחייכת מתנוך לתנוך.
"כן..." אני עונה בחיוך נבוך עדיין, מתיישב מולך ומביט בעינייך עוד.
"אתה ממש כמו בתמונות" את אומרת לי ומחזיקה את סנטרך על גב כפות ידייך המשולבות במין בהייה בי, חמודה ומסקרנית.
"את יותר יפה". אני יכול להריח את הבושם שלך.
"וכיף לשמוע את קולך באמת. בלי סינוני מרחק וטכנולוגיה". אני משיב.
את צוחקת.
"וואו אתה אמיתי".
"כן" אני עונה, "אמיתי, לטוב ולרע".
צחוק משחרר.
מזמין קפה וקרואסון מהמלצרית.
את כבר לא נוגעת בשרימפס חמש דקות
"מתקרר לך האוכל" אני אומר.
"אז מה?" את עונה לי בחיוך וביד מבטלת... "האוכל אותו אוכל כל יום... אתה חדש וחד-פעמי"...
אני מחייך.
מביט בך. יפה, אמיתית. חייכנית. בלונד שמפוזר על כתפיים. חיוך מתוק. עיניים מזמינות. שדיים גדולים וכבדים דרך אריג רך, ומעבר לכך הכל מוסתר מאחורי שולחן.
יפהפיה. אמיתית.
אני שולח יד ומלטף את גב כף ידך שמונחת על השולחן.
את מחסירה נשימה.
גם אני.
"איזה כיף שאתה פה" את לוחשת.
"גם אם לקפה ונשיקה" אני עונה בשקט.
"גם אם".
