האמת שדווקא לא....
למרתון הראשון שלי באתי בלי ציפיות בכלל וגם בלי תכונה נפשית גדולה. את העבודה הפיזית עשיתי אבל לא בניתי סביב זה הרבה ציפיות או ריגוש. לכן כשזה נגמר לא חוויתי ירידה רגשית חזקה. הרגשתי שמחה, שמחתי שזה שעשיתי את זה ובאמת גם אז, המשכתי פשוט הלאה. זה לא היה לפני הרבה זמן (2005) אבל עדיין זאת היתה תקופה קצת אחרת בריצה פה בארץ והיה הרבה פחות טררם סביב הדברים האלה. לטוב ולרע. אני חושבת שבדומה למאמר ששמו פה למעלה וגם בשוונג, בגלל שנבנתה הילה כזאת ענקית סביב המרתון וזה הפך למשהו שכל רץ חייב לעשות, נבנה סביב זה גם המון הייפ. אני חושבת שצריך למצוא את האיזון בין למצוא מטרות ולשאוף לקראתן לבין "להגביה" אותן יותר מידי. זה לא עניין של הנמכת מטרות, כמו הנמכת ציפיות מהתפקיד שהן ממלאות בחיינו. זה לא אומר שלא עובדים כדי להגיע למטרה אבל לדעתי צריך גם לדעת את המוגבלות שלהן ולא לצפות מהן יותר מידי. ברור שכל אתגר הוא אתגר ושכל אתגר כבודו במקומו מונח. מה שאני רוצה להגיד הוא שלדעתי ובצורה שאני רואה את הריצה, האתגר הכי גדול הוא להפוך את זה לחלק מהשיגרה, לאורך חיים וכדי שזה יקרה זה צריך להיות יותר.... איך אומר? שגרתי.....
למרתון הראשון שלי באתי בלי ציפיות בכלל וגם בלי תכונה נפשית גדולה. את העבודה הפיזית עשיתי אבל לא בניתי סביב זה הרבה ציפיות או ריגוש. לכן כשזה נגמר לא חוויתי ירידה רגשית חזקה. הרגשתי שמחה, שמחתי שזה שעשיתי את זה ובאמת גם אז, המשכתי פשוט הלאה. זה לא היה לפני הרבה זמן (2005) אבל עדיין זאת היתה תקופה קצת אחרת בריצה פה בארץ והיה הרבה פחות טררם סביב הדברים האלה. לטוב ולרע. אני חושבת שבדומה למאמר ששמו פה למעלה וגם בשוונג, בגלל שנבנתה הילה כזאת ענקית סביב המרתון וזה הפך למשהו שכל רץ חייב לעשות, נבנה סביב זה גם המון הייפ. אני חושבת שצריך למצוא את האיזון בין למצוא מטרות ולשאוף לקראתן לבין "להגביה" אותן יותר מידי. זה לא עניין של הנמכת מטרות, כמו הנמכת ציפיות מהתפקיד שהן ממלאות בחיינו. זה לא אומר שלא עובדים כדי להגיע למטרה אבל לדעתי צריך גם לדעת את המוגבלות שלהן ולא לצפות מהן יותר מידי. ברור שכל אתגר הוא אתגר ושכל אתגר כבודו במקומו מונח. מה שאני רוצה להגיד הוא שלדעתי ובצורה שאני רואה את הריצה, האתגר הכי גדול הוא להפוך את זה לחלק מהשיגרה, לאורך חיים וכדי שזה יקרה זה צריך להיות יותר.... איך אומר? שגרתי.....
