אז אומרים אז מה?
אז אומרים אז מה?
שהיה לה הכל, שהיא הייתה יפה [והיא באמת הייתה כזו], שלא הייתה תקווה אי פעם להצילה, שהמשחק היה מכור מראש. אז אומרים אז מה? שהיא הייתה פסיכית [לא בסדר בראש], דרוש אשפוז ומהר. אף אחד לא יכל להגיע אליה, לא יכלו לגעת, אז אמרו שהיא קשה ולא מתאימה למסגרות ושנורא קשה לעכל אותה. אז אומרים אז מה?, אז בוכים אז מה? אז כואבים אז מה? מי מבין בכלל... לא הרבה וזה חבל. אבל אלו החיים. כמו השיר שנכתב לואן-גוך יש אנשים שהעולם באמת לא מתאים להם, יש אנשים יותר מדיי יפים לפה. לקח אותי אחורה, המון אחורה - בבום. ישבתי, ראיתי, הקשבתי לכל פרט והבנתי. שאי אפשר להבין. אי אפשר לעזור [אולי רק אשפוז] אבל זה בד``כ עושה את הדברים יותר גרוע. אז גם לי יש הכל. גם אני יפה, גם לי אין תקווה וגם בי אי אפשר לגעת. גם עליי אומרים ``זו פסיכית`` ואולי כבר אי אפשר להציל. וצעקות הקריאה לעזרה השתתקו בקפאון נוראי כשעמדתי על החלון והרוח עשתה לי דמעות של קרח, ונמנמתי לתוך אופורייה מלאת כדורים. וכולם אומרים שאני כבר גדולה. וכולם אומרים שזה צריך לעבור לי. וכולם אומרים שאני צריכה להתבגר, כבר לא אכפת לי. שיחשבו שאני ילדה, שיחשבו שאני פסיכית, שיחשבו שזה לצורך תשומת לב או כל דבר אחר שיכולים לחשוב עליו. ישבתי בפנים וראיתי איך זה נראה מבחוץ. זה כאילו ישבתי בפנים וראיתי איך זה נראה מבחוץ! זה מפחיד. זה נורא. זה כואב ברמות שאי אפשר לשער אפילו. זה מצמרר וזה מקפיא את הנשמה. הסתכלתי עליה, הסתכלתי עליי, הסתכלתי על חברה שלי שישבה לידי ופחדתי. וכשאני פוחדת זה כי משהו אמיתי עומד לקרות. כשאני פוחדת זה כי אני לא רוצה שזה יקרה אבל אני לא יודעת איך לעצור. אני לא יודעת מה לעשות ולא, זו לא קריאה לעזרה - כי את זה כבר עברתי. זו לא הצהרת התאבדות או כל דבר אחר - כי את זה כבר עברתי. זו הכרה פתאומית שאין מה לעשות, זה פחד תהומי. שימשוך אותי. ואני מפחדת... ואנשים ממשיכים להגיד. אז אומרים. אז מה!?
אז אומרים אז מה?
שהיה לה הכל, שהיא הייתה יפה [והיא באמת הייתה כזו], שלא הייתה תקווה אי פעם להצילה, שהמשחק היה מכור מראש. אז אומרים אז מה? שהיא הייתה פסיכית [לא בסדר בראש], דרוש אשפוז ומהר. אף אחד לא יכל להגיע אליה, לא יכלו לגעת, אז אמרו שהיא קשה ולא מתאימה למסגרות ושנורא קשה לעכל אותה. אז אומרים אז מה?, אז בוכים אז מה? אז כואבים אז מה? מי מבין בכלל... לא הרבה וזה חבל. אבל אלו החיים. כמו השיר שנכתב לואן-גוך יש אנשים שהעולם באמת לא מתאים להם, יש אנשים יותר מדיי יפים לפה. לקח אותי אחורה, המון אחורה - בבום. ישבתי, ראיתי, הקשבתי לכל פרט והבנתי. שאי אפשר להבין. אי אפשר לעזור [אולי רק אשפוז] אבל זה בד``כ עושה את הדברים יותר גרוע. אז גם לי יש הכל. גם אני יפה, גם לי אין תקווה וגם בי אי אפשר לגעת. גם עליי אומרים ``זו פסיכית`` ואולי כבר אי אפשר להציל. וצעקות הקריאה לעזרה השתתקו בקפאון נוראי כשעמדתי על החלון והרוח עשתה לי דמעות של קרח, ונמנמתי לתוך אופורייה מלאת כדורים. וכולם אומרים שאני כבר גדולה. וכולם אומרים שזה צריך לעבור לי. וכולם אומרים שאני צריכה להתבגר, כבר לא אכפת לי. שיחשבו שאני ילדה, שיחשבו שאני פסיכית, שיחשבו שזה לצורך תשומת לב או כל דבר אחר שיכולים לחשוב עליו. ישבתי בפנים וראיתי איך זה נראה מבחוץ. זה כאילו ישבתי בפנים וראיתי איך זה נראה מבחוץ! זה מפחיד. זה נורא. זה כואב ברמות שאי אפשר לשער אפילו. זה מצמרר וזה מקפיא את הנשמה. הסתכלתי עליה, הסתכלתי עליי, הסתכלתי על חברה שלי שישבה לידי ופחדתי. וכשאני פוחדת זה כי משהו אמיתי עומד לקרות. כשאני פוחדת זה כי אני לא רוצה שזה יקרה אבל אני לא יודעת איך לעצור. אני לא יודעת מה לעשות ולא, זו לא קריאה לעזרה - כי את זה כבר עברתי. זו לא הצהרת התאבדות או כל דבר אחר - כי את זה כבר עברתי. זו הכרה פתאומית שאין מה לעשות, זה פחד תהומי. שימשוך אותי. ואני מפחדת... ואנשים ממשיכים להגיד. אז אומרים. אז מה!?