אזכרה...

sapirs19

New member
אזכרה...

יום רביעי בע"ה נעלה לבית העלמין לציון שנתיים ואני מתרגשת וחוששת בו זמנית.. אני באמת לא רוצה ללכת לשם אבל אני מפחדת מהתגובה של המשפחה שלי שיראו שאני לא רוצה ללכת כי מבחינתם זה החובה שלי כי בכל זאת היא הייתה אמא שלי ואני גם מפחדת שנהיה בבית הקברות הם יראו שאני לא בוכה ואז יתחילו לנהל איתי כל מיני שיחות מעצבנות שהם תמיד מצפים שאני אגיד שאני מתגעגעת וכל כך רוצה אבל האמת היא שאני לא ... בפורום הזה אתן כל הזמן רושמות על הגעגועים וחשבתי על זה ומאיפה אני באמת כותבת... הרי אני לא כותבת על אמא אני רק כותבת על המצב שלי כשאמא לא פה...ובאמת שאני רוצה לנסות לבכות עליה ולא על המציאות שהיא השאירה..ואני חושבת שזה באמת בא ממקום שאני מדחיקה בו הכול אני תמיד שמחה לעזור לאנשים ולפתור להם את הבעיות שיש להם קשיים וזה די אירוני כי אני לא עושה את זה כלפיי הבעיה שלי והבעיה שלי היא שקשה לי להתמודד עם המציאות כמו שהיא אז בניתי לי מציאות חדשה כמובן לא אמיתית אבל עד שמישהו לא יבוא וינפץ לי אותה אני אמשיך לחיות במציאות הזאת וכנראה אני זו שצריכה לנפץ לי את המציאות הזאת....
אני מנסה לעזור לעצמי בזה שאני אומרת שאני אעשה מה שאני רוצה ולא מעניין אותי מהם אחרים חושבים על זה ובתכלס כן חשוב לי מה הם חושבים על זה...
 

mykal

New member
נראה לי, שאת מתיסרת סתם,

בראת לך מציאות חדשה, זה מה שנכון שיקרה,
כי המציאות הקודמת בה אמא היתה--כבר לא כאן.
ואם את מפוכחת ונבונה, והצלחת לברא לך מציאות שבה את מסתגלת ל'אין' ורק שומרת את הקודם בזכרונות,
זה המקום הבריא הנכון לחיות בו.
למה את מצפה שמישהו 'ינפץ' לך אותו?
אין דין של בכי על הקבר, באזכרה.--את תהיי רצינית ומכבדת
ואין שום 'סחורה' שאת אמורה לספק לאף אחד.
מחזיקה לך אצבעות שיעבור בשלום.
ואני מחבקת ומחזקת אותך על מי שאת.
 

YגלגלוןY

New member
את מתמודדת היטב

היי ספיר,
אני חושבת שאת מתמודדת נכון.
את כואבת את כאבך ומביעה אותו בדרכך.
גם אני הרגשתי ומרגישה (אם כי בעוצמות הרבה יותר פחותות היום) שהכאב שלי הוא על עצמי: על דברים שהחמצתי ופיספסתי כשאימי הייתה איתנו, על העתיד שלי בלעדיה ועוד...לרגשות שלנו יש הרבה פנים וביטויים. יכול להיות שיש אחרים שמשליכים את כאבם על דמות הנפטר בגעגוע, כעס וכו' וכאלו שמייחסים אותו לעצמם: חרטה, אשמה וכו'. יש יותר מוחצנים, ויש - פחות. זה לא באמת משנה, הרי הכאב והסבל הוא נחלת כולנו, אבל כל אחד מתאבל ומתמודד בדרכו. בדיוק כמו שבעיתות שמחה והצלחה אנחנו בוחרים את הדרך שמתאימה ונכונה לנו.
אני גם חושבת שאת מסתגלת היטב למציאות הקיימת. מצב האבל האקוטי בתחילת ההתמודדות הוא, למעשה, חוסר קבלה והשלמה עם המציאות. סערת הנפש שלנו היא תגובה רגשית של מחאה והתרסה נגד האבדן של ההורה, אבדן הזהות שלנו ושינוי חיינו והמציאות שלנו. ואת כנראה התגברת על שלב זה....
אני מזדהה גם עם היכולת שלך לעזור לאחרים ופחות לעצמך. אחותי הקטנה, דווקא, הסבירה לי על מונח בפסיכולוגיה שמתייחס לכך, אבל אני לא זוכרת מהו. מה שלקחתי מדבריה זה את הגישה לעזרה עצמית, לפיה באפשרותינו להשתמש ביכולת זו שלנו לעזור לא רק לאחרים אלא גם לעצמינו. תחשבי מה היית אומרת לאדם אחר שהיה נמצא במצבך ומבקש את עזרתך: איך היית מייעצת לו ומנחמת אותו, מה בדיוק היית אומרת לו? אח"כ תאמרי את הדברים לעצמך. את יכולה גם לכתוב את הדברים, ואז לקרוא אותם כאילו בפעם הראשונה. אחר-כך הרגשך תשתפר. בכל פעם יותר ויותר. תהיי יותר ויותר "מחוברת" וקשובה לעצמך, לקולך הפנימי, תדעי לשאוב מתוכך את הכוח ולפעול ע"פ מצפוניך. ואכן, גם לייחס פחות חשיבות למה אחרים יחשבו או יגידו...כי תהיי מספיק שלמה ובטוחה עם עצמך, בתוכך.
מצרפת (שוב) קישור לאחת השיחות עם פרופ' מורי שוורץ ("ימי שלישי עם מורי"/ מיץ' אלבום) בזמן מחלתו המתקדמת בניוון שרירים, שממנה נפטר, שמספר על תחושותיו בעבר ובהווה על מות אימו
 

YגלגלוןY

New member
שיעור על החיים מס' 4

למי שצפה בשיעור(ים) הקודם(ים) הנ"ל ממליצה להמשיך לשיעור האחרון עם פרופ' מורי שוורץ.
 
למעלה