אזכרה, מחר
6 שנים. עם המחשבה הזאת התעוררתי היום בבוקר. 6 שנים בלעדיך. אתה לא פה. כבר 6 שנים. קשה להיפרד ממך מחדש כל שנה. אחרי 6 שנים כבר נדמה שאין הרבה להגיד. אין כבר מה לחדש, אתה נשאר מת. אבל בעצם. יש לי כל כך הרבה לספר לך. המון דברים חדשים, קרו מאז שעזבת. אצלנו הזמן רץ, החיים ממשיכים, אבל אצלך שום דבר לא משתנה. הכל נשאר קבוע פה, בחלקה הקטנה הזאת בהר הרצל. אפילו השקט נשמר כאן. שקט שמופר בצרחות וכאב של אלפי משפחות. וגם שלנו. אומרים שהזמן מקהה את הכאב, אומרים שהזמן מרפא. זה לא נכון- הזמן רק מעמיק את הגעגוע, את הכמיהה אליך, לראות אותך, לחבק אותך, להרגיש אותך, לשמוע את הקול שלך. המשאלה שלעולם לא תתגשם, רק לראות אותך שוב. כי 6 שנים זה יותר מדי זמן בלי להיות איתך. עוד פחות משבוע אני אתגייס, אני אלבש את המדים של הצבא שאתה היית כל כך גאה להיות חלק ממנו. בשבילי זאת מעין סגירת מעגל- לשרת את המדינה שבגללה, שבשבילה, אתה נהרגת. עוד פחות משבוע אני אתגייס, ואתה לא תהיה פה ללוות אותי לאוטובוס, עוד שנתיים אני אשתחרר, ואתה עדיין לא תהיה פה. אתה לא השתחררת מהצבא, אתה תישאר חייל במדים, צעיר לנצח. עברו 6 שנים, ואני עדיין מדברת אליך ולא עליך. רועי היה אומר על זה, "זה בגלל שבתוכך את מאמינה שהוא כן יכול לשמוע", ואני הייתי משתיקה אותו ואומרת שיפסיק לדבר שטויות. מי שמת כבר לא יכול לשמוע כלום. אני מקווה שמה שהוא האמין היה נכון. ושעכשיו שניכם שם למעלה יושבים ומריצים בדיחות, כמו שרק אתם יודעים. 6 שנים בלעדיך. נאמר כבר הכל. כבר שרנו את כל השירים, בכינו את כל הדמעות. הכאב קצת התעמעם. רק דבר אחד נשאר ברור, היום יותר מתמיד- הידיעה שאתה לא חוזר, ולמרות זאת החיים ממשיכים כרגיל. אבל ה"כרגיל" הזה שונה מאוד, כבר 6 שנים, בלעדיך.
6 שנים. עם המחשבה הזאת התעוררתי היום בבוקר. 6 שנים בלעדיך. אתה לא פה. כבר 6 שנים. קשה להיפרד ממך מחדש כל שנה. אחרי 6 שנים כבר נדמה שאין הרבה להגיד. אין כבר מה לחדש, אתה נשאר מת. אבל בעצם. יש לי כל כך הרבה לספר לך. המון דברים חדשים, קרו מאז שעזבת. אצלנו הזמן רץ, החיים ממשיכים, אבל אצלך שום דבר לא משתנה. הכל נשאר קבוע פה, בחלקה הקטנה הזאת בהר הרצל. אפילו השקט נשמר כאן. שקט שמופר בצרחות וכאב של אלפי משפחות. וגם שלנו. אומרים שהזמן מקהה את הכאב, אומרים שהזמן מרפא. זה לא נכון- הזמן רק מעמיק את הגעגוע, את הכמיהה אליך, לראות אותך, לחבק אותך, להרגיש אותך, לשמוע את הקול שלך. המשאלה שלעולם לא תתגשם, רק לראות אותך שוב. כי 6 שנים זה יותר מדי זמן בלי להיות איתך. עוד פחות משבוע אני אתגייס, אני אלבש את המדים של הצבא שאתה היית כל כך גאה להיות חלק ממנו. בשבילי זאת מעין סגירת מעגל- לשרת את המדינה שבגללה, שבשבילה, אתה נהרגת. עוד פחות משבוע אני אתגייס, ואתה לא תהיה פה ללוות אותי לאוטובוס, עוד שנתיים אני אשתחרר, ואתה עדיין לא תהיה פה. אתה לא השתחררת מהצבא, אתה תישאר חייל במדים, צעיר לנצח. עברו 6 שנים, ואני עדיין מדברת אליך ולא עליך. רועי היה אומר על זה, "זה בגלל שבתוכך את מאמינה שהוא כן יכול לשמוע", ואני הייתי משתיקה אותו ואומרת שיפסיק לדבר שטויות. מי שמת כבר לא יכול לשמוע כלום. אני מקווה שמה שהוא האמין היה נכון. ושעכשיו שניכם שם למעלה יושבים ומריצים בדיחות, כמו שרק אתם יודעים. 6 שנים בלעדיך. נאמר כבר הכל. כבר שרנו את כל השירים, בכינו את כל הדמעות. הכאב קצת התעמעם. רק דבר אחד נשאר ברור, היום יותר מתמיד- הידיעה שאתה לא חוזר, ולמרות זאת החיים ממשיכים כרגיל. אבל ה"כרגיל" הזה שונה מאוד, כבר 6 שנים, בלעדיך.
