אזכרה בדרך
עוד שבוע וחצי אזכרה. שנה.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה, לא יודעת אם להגיד לחברות להגיע או לא, לא בטוחה אם אני רוצה להגיע למען האמת.
לכתוב משהו? לקרוא משהו? לעמוד לבד בצד?
אמרו שהשנה הראשונה הכי קשה אבל שבמהלכה נהיה קצת פחות קשה.
זה שקר.
כי כבר שנה שאין לי נחמה, דבר לא ממלא את החלל העצום שנפער, אף אחד לא מצליח לגעת.
אני מרגישה כאילו אני עטופה בבועה, שום רגש לא חודר לתוכה, דבר מלבד עצב ובדידות.
אני לא רוצה להיות באזכרה הזאת, באמת שלא.
אני לא יכולה להתמודד יותר עם "מציאות בית הקברות הנוראה הזו.
מספיק שהייתי צריכה ללכת ביום הזיכרון לקבר של אבא שלי ולהביט אחורה כל שנייה בחיפוש אחר היד הנעלמה ההיא.
אבל היא לא הייתה שם, היא באבן אחרת, כמה קילומטרים מההר השותק.
גיליתי בשנה הזו שהאנשים היחידים בעולם שיאהבו אותך תמיד, בלי תנאים, בלי קשר למה אמרת ומה עשית ואיך גדלת,
הם ההורים שלך.
ועכשיו, כששניהם אינם,
גם אני אינני.
עוד שבוע וחצי אזכרה. שנה.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה, לא יודעת אם להגיד לחברות להגיע או לא, לא בטוחה אם אני רוצה להגיע למען האמת.
לכתוב משהו? לקרוא משהו? לעמוד לבד בצד?
אמרו שהשנה הראשונה הכי קשה אבל שבמהלכה נהיה קצת פחות קשה.
זה שקר.
כי כבר שנה שאין לי נחמה, דבר לא ממלא את החלל העצום שנפער, אף אחד לא מצליח לגעת.
אני מרגישה כאילו אני עטופה בבועה, שום רגש לא חודר לתוכה, דבר מלבד עצב ובדידות.
אני לא רוצה להיות באזכרה הזאת, באמת שלא.
אני לא יכולה להתמודד יותר עם "מציאות בית הקברות הנוראה הזו.
מספיק שהייתי צריכה ללכת ביום הזיכרון לקבר של אבא שלי ולהביט אחורה כל שנייה בחיפוש אחר היד הנעלמה ההיא.
אבל היא לא הייתה שם, היא באבן אחרת, כמה קילומטרים מההר השותק.
גיליתי בשנה הזו שהאנשים היחידים בעולם שיאהבו אותך תמיד, בלי תנאים, בלי קשר למה אמרת ומה עשית ואיך גדלת,
הם ההורים שלך.
ועכשיו, כששניהם אינם,
גם אני אינני.
