הפוכת בוקר
New member
אזהרה לציבור.
שדרות רוטשילד בתל אביב, השמש מחממת היטב את המטיילים.
פתאום אני שומעת צעקות, ואנשים מתקהלים במהירות סביב משהו שאינני רואה. הם רחוקים, ואני צריכה ללכת עוד קצת כדי להבין במה הם צופים.
הם שותקים, לא מהם מגיעות הצרחות, צרחות שנשמעות של בחורה בערך בגילי, ואני תוהה למה הם לא עוזרים לה אם היא צועקת ככה, במה הם בוהים.
אני קרובה מספיק, נעמדת על קצות האצבעות שלי ומציצה.
גבר, שגילו כפול משל הבחורה, סוטר לה. היא עומדת על ארבע בברכיים חשופות, לובשת שמלה אדומה שהופשלה עד לישבן.
הפנים שלה מוחזקות בין האצבעות העבות שלו, שמטונפות קצת, והיא מריירת.
הוא מתקרב עם הפנים שלו לשלה וצוחק בקול. רגע אחרי הוא משנה את הטון-
"תתביישי" הוא צורח, "תתביישי, ילדה קטנה!"
אני מעמיקה בה את המבט. יש לה בפנים הבעה כזאת, כאילו שהיא לא נמצאת כבר זמן רב על הקרקע, אלא מרחפת, נושמת אוויר נקי יותר. נעים לה.
חלק מהחזה שלה בחוץ, והפטמות הקטנות שלה עומדות חזק.
הגברים שמסביב, בקהל הצופים, מתחילים לגעת פתאום בנשים שעל ידם, מן ליטופים בעלותיים, שמשייכים את הנשים הללו אליהן, והן משמיעות אנחות קטנות. הקול שלהן כאילו מתואם והן מבקשות עוד, הן מתחננות "עוד, בבקשה עוד, בבקשה עוד..."
שבעת מעגלי הגיהינום של דנטה קמים לתחיה.
הרצפה של החדר כל כך קרה, כשהברכיים שלי זוחלות עליה, ואני משתדלת לחשוב על כל דבר שיגרום לי להפסיק לרעוד.
הוא יושב על הספה, מביט בטלוויזיה וצוחק. לא ממש שם לב אליי. לאחר מספר דקות, שמרגיש כמו נצח הוא קורא לי להתקרב ולשבת לידו, עדיין על הרצפה.
ואנחנו צופים באיזו סדרה, שאני לא מצליחה לעקוב אחרי העלילה שלה וממתינה.
מדי פעם הוא שולח את היד שלו ומושך לי בשיער, או צובט לי בפטמה, כמעט משועמם מכל הסיטואציה.
כשאני מתחילה לפהק והרגליים שלי מאבדות כל תחושה, הוא תוקע בי מבט.
יש בעיניים שלו כעס, שמתגבר בכל רגע. ואילולא הסטירה שאני חוטפת רגע אחרי, סביר להניח שהייתי מתפוצצת מצחוק. מה בסה"כ עשיתי?
הוא נעמד ומושך ברצועת הקולר אל החדר, כמעט דורך על הידיים שלי בכוונה.
וכמו תמיד, הגבר הזה, שיכול לשבת וללטף אותי שעות ולומר לי שאני כל כך יפה וחכמה, יכול גם להיות בקצה האחר, שמטנף, הורס ומשפיל, ובמשך שעות הוא מכאיב לי,
ואני רק אומרת תודה.
כשאני מרחפת הוא עוצר ושואל
"תגידי ילדה, נהנית מזה שהפכתי אותך לכלבה פומבית?"
שדרות רוטשילד בתל אביב, השמש מחממת היטב את המטיילים.
פתאום אני שומעת צעקות, ואנשים מתקהלים במהירות סביב משהו שאינני רואה. הם רחוקים, ואני צריכה ללכת עוד קצת כדי להבין במה הם צופים.
הם שותקים, לא מהם מגיעות הצרחות, צרחות שנשמעות של בחורה בערך בגילי, ואני תוהה למה הם לא עוזרים לה אם היא צועקת ככה, במה הם בוהים.
אני קרובה מספיק, נעמדת על קצות האצבעות שלי ומציצה.
גבר, שגילו כפול משל הבחורה, סוטר לה. היא עומדת על ארבע בברכיים חשופות, לובשת שמלה אדומה שהופשלה עד לישבן.
הפנים שלה מוחזקות בין האצבעות העבות שלו, שמטונפות קצת, והיא מריירת.
הוא מתקרב עם הפנים שלו לשלה וצוחק בקול. רגע אחרי הוא משנה את הטון-
"תתביישי" הוא צורח, "תתביישי, ילדה קטנה!"
אני מעמיקה בה את המבט. יש לה בפנים הבעה כזאת, כאילו שהיא לא נמצאת כבר זמן רב על הקרקע, אלא מרחפת, נושמת אוויר נקי יותר. נעים לה.
חלק מהחזה שלה בחוץ, והפטמות הקטנות שלה עומדות חזק.
הגברים שמסביב, בקהל הצופים, מתחילים לגעת פתאום בנשים שעל ידם, מן ליטופים בעלותיים, שמשייכים את הנשים הללו אליהן, והן משמיעות אנחות קטנות. הקול שלהן כאילו מתואם והן מבקשות עוד, הן מתחננות "עוד, בבקשה עוד, בבקשה עוד..."
שבעת מעגלי הגיהינום של דנטה קמים לתחיה.
הרצפה של החדר כל כך קרה, כשהברכיים שלי זוחלות עליה, ואני משתדלת לחשוב על כל דבר שיגרום לי להפסיק לרעוד.
הוא יושב על הספה, מביט בטלוויזיה וצוחק. לא ממש שם לב אליי. לאחר מספר דקות, שמרגיש כמו נצח הוא קורא לי להתקרב ולשבת לידו, עדיין על הרצפה.
ואנחנו צופים באיזו סדרה, שאני לא מצליחה לעקוב אחרי העלילה שלה וממתינה.
מדי פעם הוא שולח את היד שלו ומושך לי בשיער, או צובט לי בפטמה, כמעט משועמם מכל הסיטואציה.
כשאני מתחילה לפהק והרגליים שלי מאבדות כל תחושה, הוא תוקע בי מבט.
יש בעיניים שלו כעס, שמתגבר בכל רגע. ואילולא הסטירה שאני חוטפת רגע אחרי, סביר להניח שהייתי מתפוצצת מצחוק. מה בסה"כ עשיתי?
הוא נעמד ומושך ברצועת הקולר אל החדר, כמעט דורך על הידיים שלי בכוונה.
וכמו תמיד, הגבר הזה, שיכול לשבת וללטף אותי שעות ולומר לי שאני כל כך יפה וחכמה, יכול גם להיות בקצה האחר, שמטנף, הורס ומשפיל, ובמשך שעות הוא מכאיב לי,
ואני רק אומרת תודה.
כשאני מרחפת הוא עוצר ושואל
"תגידי ילדה, נהנית מזה שהפכתי אותך לכלבה פומבית?"
