למרות "אל תען..."הרב עובדיה כבר ענה
שו"ת יביע אומר חלק ג - אה"ע סימן ז (יא) פש גבן לברורי מה שטען המבקש שחי חיי אישות עם המבקשת ע"י גומי בכדי שלא תכנס להריון. אם נאסרת בביאה כזו על הבעל והבועל. והנה בדבר כזה עלה ונסתפק בשו"ת משפטים ישרים ח"א (סי' שצז), במי שכרך סמרטוט על אמתו ובא על א"א אם נאסרה לבעלה בזה או לא. והביא מההיא דפסחים (קטו
כרך מצה בסיב ובלעו לא יצא. ומהמל"מ (פי"ד מהמ"א הי"ב) שנסתפק אם ה"ה לכל האיסורים שכרכן בסיב ואכלן, שאינו לוקה עליהם, מכיון שלא נגע האיסור בגרונו. ע"ש. וה"נ י"ל בכרך סדין סביב אמתו ובעל, דלא מקריא ביאה ע"י דבר חוצץ. או דילמא סוף סוף הרי בא עליה. ושוב חילק, דבמצה לא נהנה בבליעה אבל כאן נהנה בביאתו, ועיקר הביאה היא שמזריע ומערה לתוכה, ודומה למשמש במוך. ע"כ. ולפי חילוקו משמע שהבועל באמצעות גומי, שאף הזרע נשאר בתוך הגומי אין כאן איסור תורה. ובאמת דמ"ש שעיקר הביאה היא שמזריע ומערה לתוכה, לא ידענא מנ"ל האי מילתא. ונהירנא כד הוינא טליא שהעירותי עמ"ש הרה"ג מהר"י פלאג'י בס' יפה ללב חלק ח (אה"ע סי' כ סק"א), שהביא דברי הלבוש שם שכ', שהבא על א"א משהכניס העטרה מן הגיד אע"פ שפירש מיד ולא גמר ביאתו ולא הוציא זרע חייב, ונאסרה על בעלה. אבל שפחה חרופה אין חייבים עליה אלא בגמר ביאה, דכתיב בה שכבת זרע. והקשה ע"ז, שהרי גם באשת איש כתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. וכה"א ושכב איש אותה שכבת זרע, אלמא שאף א"א הרי היא כשפחה חרופה שהיא בגמר ביאה. ע"כ. ואשתמטיתיה גמרא ערוכה ביבמות (נה
למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה, לגמר ביאה. שכבת זרע באשת איש (פרש"י, דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע) פרט למשמש מתה. סד"א הואיל ולאחר מיתה נמי אקרי שארו אימא לחייב עלה משום א"א, קמ"ל. שכבת זרע דסוטה (פרש"י, דכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע) פרט לשקינא לה דרך איברים. ע"ש. וע"ע כריתות (יא). ובהגהות הרש"ש סוטה (כו
בתד"ה אלא. ובמצפה איתן שם. ע"ש. ועכ"פ למדנו דלא קפדינן על הוצאת זרע בא"א כלל. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"א מהא"ב ה"י). ובטור אה"ע (סי' כ). ע"ש. ואפי' בשפחה חרופה דכתיב שכבת זרע להצריך גמר ביאה, כ' התוס' (יבמות נה
ד"ה אינו חייב אלא על ביאת מירוק, שאפי' בלא הוצאת זרע חייב, אלא שצריך שתהיה ביאה הראויה להזריע, וכמו בא"א דלא בעינן הוצאת זרע, אע"ג דכתיב בה ש"ז, ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה. ע"ש. וכ"ה בתוס' הרא"ש שם. אבל מפרש"י שכ', מירוק, שמזריע. מוכח דבשפחה חרופה בעינן הוצאת זרע. וכן מפורש במאירי יבמות (עמוד ריט). ע"ש. וכ"ה לשון הירושלמי (פ"ו דיבמות ה"א), בשאר כל העריות עשה בהן את המערה כגומר, בשפחה חרופה עד שיפלוט. וא"ר ירמיה אמר רב, שכבת זרע עד שיפלוט. ופי' הקה"ע, דבשפחה חרופה אינו חייב עד שיפלוט שכבת זרע, דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה וכו'. ע"ש.... וממילא גם המשמש ע"י גומי חייב ונאסרת על בעלה, אע"פ שאין כאן שכבת זרע במעי האשה. וי"ל דאתי במכ"ש משחוף, שהרי כאן הבועל עצמו ראוי להזריע, ואין בילה מעכבת בו. (וע' בספרי דבי רב (דכ"ד ע"א) מה שהעיר בסיום ד' התוס' דשחוף הוי רבותא טפי מסריס. וע"ע בס' יד המלך (פ"א מה' סוטה ה"א) בד"ה וע"פ דרכנו. ע"ש. וכעת ראיתי מ"ש ג"כ בשו"ת תפארת צבי (חאה"ע סי' פו, דפ"ו רע"ד) בד' התוס'. ע"ש. ולא פניתי לחזור לעיין בדברינו הקודמים. ובל"נ לכשאפנה אשנה. ודו"ק.). (טו) ומיהו יש לפקפק בחילוקו של המשפטים ישרים הנ"ל, שמחלק בין מצה שלא נהנה בבליעתו (כשכרכה בסיב), להכא שנהנה בביאתו, כי הנה התורת חיים (חולין קכ) כ', דגבי מצה לאו בהנאה תליא מילתא, דמצות לא ליהנות ניתנו, דאפי' בלע מצה קי"ל דיצא אע"פ שלא נהנה ממנה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ה (במפתחות דף י ע"ג), ושכ"כ רבינו יהונתן דבליעה אין דרך אכילה בכך. והובא בס' משיב נפש (פסחים קטו
. ודחה המהרש"ם את קושית הנו"ב קמא (חיו"ד סי' לח) על התורת חיים בזה. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבט סופר (חאו"ח סי' ו) מ"ש בד' התו"ח בזה. ע"ש. ולפ"ז ע"כ הא דלא יצא י"ח כשכרכן בסיב, לאו משום שלא נהנה מן המצה, שהרי גם בבלע מצה בלא סיב לא נהנה דהוי שלא כדרך אכילה, ואפ"ה יצא י"ח. ומשום דמצות לא ליהנות ניתנו. אלא ה"ט דלא יצא משום דהויא חציצה בין אכילת המצה לגרונו. ומינה להבועל ע"י חציצת סדין י"ל שאינו חייב. אלא דמדברי הר"ן (פסחים קטו
שכ', דמש"ה אם כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא משום שאין דרך אכילה בכך. מוכח דפליג ע"ד ר' יהונתן הנ"ל, וס"ל דבלע מצה בלבד (בלי סיב) חשיב דרך אכילה. ודלא כהתורת חיים הנ"ל. וכ"ד כמה אחרונים. וכמש"כ בספרי חזון עובדיה (סי' כז). ע"ש. אולם לפע"ד אין כל ראיה מדין איסורי מאכלות לאיסורי ביאה, דבאיסורי אכילה כיון דאפקינהו רחמנא בלשון אכילה למעוטי שלא כדרך אכילתן, וכמ"ש בפסחים (כד
, מש"ה שפיר ממעטינן בהו כרכן בסיב ואכלן דדמי לזורק אבן לחמת ולא עדיף משלא כד"א. וכמ"ש הר"ן הנ"ל. אבל גבי איסורי ביאה אדרבה אשכחן דחייב רחמנא בין האיש בין האשה אף בביאה שלא כדרכה, וכדילפינן ביבמות (נה
ובסוטה (כו
מדכתיב משכבי אשה, (הוקשו שני משכבותיה לכל הדברים. רש"י סוטה שם.) אע"ג דלגבי דידה איכא עינוי בביאה שלא כדרכה. וכמ"ש ביומא (עז
שעינה מביאות אחרות. ופרש"י מפי השמועה דהיינו שלא כדרכה. (וע"ש). וכ"ה בפרש"י בחומש פ' וישלח, ויענה שלא כדרכה. וכן הוא בתוס' יבמות (לד
ד"ה ולא. ובתוס' סנהדרין (נח
ד"ה מי איכא. ע"ש. ולפ"ז הא דאמרינן בקידושין (כב
, שלא כדרכה מאי איכא למימר, א"ר אחי מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו. ועוד משכבי אשה כתיב. י"ל דהנאת קירוב בשר קאמר ולא הנאת ביאה. ומכ"ש דלמאי דמסיק דמשכבי אשה כתיב, וכדאמרינן נמי ביבמות וסוטה הנ"ל, לפ"ז אין צורך לומר דאית לה הנאה בשלא כדרכה. (ואין להק' דמאי מספקא ליה ברישא, והכתיב ויענה שלא כדרכה. שי"ל דהתם כוונת הפסוק שאנס אותה, וכדכתיב ע"ד אשר עינה את אשת רעהו.) וכן מבואר להדיא בתוס' יומא (פב רע"ב) וז"ל, דבלאו הנאה נמי איכא איסור ערוה. ואע"ג דאמרינן בבבא קמא (דף לב) ונכרתו הנפשות העושות, הנאה לתרוייהו אית להו, מכל מקום בלא הנאה נמי מחייבא, וכגון שלא כדרכה דמקרי עינוי. עכת"ד. וע"ע בשער המלך (פ"א מה' אישות) בדין קדושי ביאה שלא כדרכה. וכן בשרשי הים ח"ב (דף י ע"ד). ובמ"ש הפתחי תשו' אה"ע (סי' לג סק"א). וי"ל ע"ד. ומעתה ה"נ כשבעל ע"י חציצת סדין וגומי אע"פ שנתמעטה הנאתו חייב מיתה ונאסרת על בעלה. וגם הראיה השניה שהביא המשפטים ישרים שם, מההיא דאמרינן [חולין ע] כרכו (לבכור) בסיב או בטלית מהו, ופרש"י, מהו שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש, דרחם הוא דמקדש, דבדידיה תלא רחמנא. ע"ש. יש לדחות בפשיטות, דשאני התם דבעינן פטר רחם וליכא אבל הכא י"ל שבכל ענין חייבו הכתוב. -*-*המשך למטה-*-*
