אושר - עניין תורשתי?

[אפרת_ח]

אושר - עניין תורשתי?

בספר פיצוח הגנום - המרוץ לפענוח הדנא של האדם מוזכר בהערת אגב, שמידת האושר שאנו חווים בחיינו נקבעת ברובה המכריע ע"י הגנים שלנו. הנסיבות יכולות לגרום לנו עצב או שמחה לזמן מה או אף למספר שבועות, אך בטווח הארוך מה שקובע זה "המספר שהעלנו בהגרלת הגנים". מאז שקראתי את הספר אני חושבת הרבה על ההשלכות של הדבר הזה. אם שואלים אותנו מה אנחנו רוצים להשיג בחינוך ילדינו, רובנו נגיד בין היתר שאנחנו רוצים שיגדלו להיות מאושרים. אבל עכשיו מסתבר שאולי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות למען אושרם של ילדינו הוא לבחור בן זוג מאושר...

 

[נעה גל]

לא קראתי את הספר, אבל יש לי איזה

תוארון קטן בביולוגיה ואני משערת שהתכוונו לכך שמה שקבוע בגנים הוא הפוטנציאל לאושר (בדיוק כמו פוטנציאל להיות אדם אינטליגנטי, הפוטנציאל לחלות בסרטן). מאותה נקודה כל אדם נמצא איפשהו בתחום הפוטנציאל שלו שמה שקובע את המיקומו בסופי, היא הסביבה בה הוא חי. אין לי ספק שגם האנשים הכי מאושרים לא ממצים את מלוא פוטנציאל האושר שלהם, ושיש אנשים עם פוטנציאל גבוה שלא מאושרים בחייהם ואחרים עם פוטנציאל נמוך שדווקא כן מאושרים. בענין זה, את המילה אושר וההטיות שלה אפשר להחליף בכל תכונה אחרת.

 

[ניתמר]

על אושר ובחירת בן זוג

מה שאכתוב אולי ישמע נורא, אבל לקח לי המון זמן להנשא לאיש היקר עימו אני חולקת את חיי כבר כמעט 12 שנים. לאחר כ- 5 שנים של ביחד כאשר ביקש את ידי אמרתי לו במשפט של סטודנטית לביולוגיה מחורפנת שלא אוכל להנשא לו עד אשר לא אהיה בטוחה כי מבחינה אבולוציונית הוא האב האולטימטיבי. כלומר זה אשר הצאצאים עימו יהיו בעלי הצלחה והישרדות ו"הכי מוצלחים..." . לקח לי עוד שנתיים להבין שזה אכן הוא האדם. ומסתבר שזה עובד: עברנו המון קשיים בדרך להריון ואח"כ בלידה, ובחיים המשותפים - אך הכל נעשה בתחושה של התמודדות ואופטימיות, ללא יאוש או אבדן תקוה ודרך. וזה מחזק לי את מה שנכתב לעיל. שתחושת אושר היא עניין גנטי וקשורה לאדם שעימו בוחרים לחיות. כי החיים יכולים להיות קשים או לא הכל עניין של זוית ראיה ודרך חיים...