אורח שמתעניין
שלום לכם, אני לא מגמגם, אבל סובל מבעייה אחרת עם מאפיינים דומים - היא גורמת לקשיים על רקע חברתי, יש הרבה בורות סביב התופעה, היא כרונית וכרוכה בהתמודדות יומיומית וכו' (אני מתבייש אפילו לתאר אותה בפניכם, כי אני לא מאמין שאני אהיה מובן בלי לתת הרצאה בנושא...). אני לא יודע אם זה בסדר לחדור ככה למרחב הפרטי, אבל תמיד התעניינתי איך אנשים מתמודדים עם בעיות. אני קורא פה ומזדהה המון, עם חלק גדול מההודעות. זה מדהים איך אותו סוג של בורות של אנשים מתבטא בכל חריגה מהנורמה.. עוד אחד מהדברים שמפריעים לי זה שאני לא מרגיש באמת חריג מבפנים, אני מרגיש אדם רגיל, והחברה מצמצמת אותי לתוך קטגוריה מסויימת. כאילו ברגע שיש לך שונות מסויימת, אנשים לא מסוגלים לראות את המכלול. זה מעודד שיש אנשים שמצליחים להשלים עם השוני ולא לפחד מאנשים. אני לא במקום הזה לצערי, ובתקופה הזאת אני מנסה לחקור את העניין ולהבין מה גורם לאדם אחד להתבייש בבעייה שלו (שהיא לא אשמתו ושהוא אפילו לא בחר בה), ומה גורם לאדם אחר לתפקד כרגיל, לדבר על זה בחופשיות, ובכלל לא לחשוב מה אחרים יחשבו עליו (וכשיש דיעות שליליות, פשוט לסנן מבלי שזה יחדור). אני מרגיש שאני חנוק בתוך הבעייה, אני לא מרגיש חופשי, אבל ברור לי שזה עניין של תפיסה ומצב תודעתי ולא הכרח המציאות. עד כה, אני בד"כ נוקט בהימנעות יחסית מסיטואציות חברתיות. נוכחות של אנשים גורמת לי למתח בגוף, בגלל מבטים שמזהים את החריגות. תמיד לא נוח לי, אני לא מרגיש משתלב. אם למישהו יש תובנות בנושא הזה של איך משנים את תפיסת העצמי, ומקבלים את עצמנו בצורה מלאה מבלי להתבייש, אני אשמח לשמוע. ועוד משהו שנשמע קצת כמו קלישאה, יש מישהו שתופס את ההתמודדות עם שונות כמן שיעור שצריך ללמד אותנו משהו?
שלום לכם, אני לא מגמגם, אבל סובל מבעייה אחרת עם מאפיינים דומים - היא גורמת לקשיים על רקע חברתי, יש הרבה בורות סביב התופעה, היא כרונית וכרוכה בהתמודדות יומיומית וכו' (אני מתבייש אפילו לתאר אותה בפניכם, כי אני לא מאמין שאני אהיה מובן בלי לתת הרצאה בנושא...). אני לא יודע אם זה בסדר לחדור ככה למרחב הפרטי, אבל תמיד התעניינתי איך אנשים מתמודדים עם בעיות. אני קורא פה ומזדהה המון, עם חלק גדול מההודעות. זה מדהים איך אותו סוג של בורות של אנשים מתבטא בכל חריגה מהנורמה.. עוד אחד מהדברים שמפריעים לי זה שאני לא מרגיש באמת חריג מבפנים, אני מרגיש אדם רגיל, והחברה מצמצמת אותי לתוך קטגוריה מסויימת. כאילו ברגע שיש לך שונות מסויימת, אנשים לא מסוגלים לראות את המכלול. זה מעודד שיש אנשים שמצליחים להשלים עם השוני ולא לפחד מאנשים. אני לא במקום הזה לצערי, ובתקופה הזאת אני מנסה לחקור את העניין ולהבין מה גורם לאדם אחד להתבייש בבעייה שלו (שהיא לא אשמתו ושהוא אפילו לא בחר בה), ומה גורם לאדם אחר לתפקד כרגיל, לדבר על זה בחופשיות, ובכלל לא לחשוב מה אחרים יחשבו עליו (וכשיש דיעות שליליות, פשוט לסנן מבלי שזה יחדור). אני מרגיש שאני חנוק בתוך הבעייה, אני לא מרגיש חופשי, אבל ברור לי שזה עניין של תפיסה ומצב תודעתי ולא הכרח המציאות. עד כה, אני בד"כ נוקט בהימנעות יחסית מסיטואציות חברתיות. נוכחות של אנשים גורמת לי למתח בגוף, בגלל מבטים שמזהים את החריגות. תמיד לא נוח לי, אני לא מרגיש משתלב. אם למישהו יש תובנות בנושא הזה של איך משנים את תפיסת העצמי, ומקבלים את עצמנו בצורה מלאה מבלי להתבייש, אני אשמח לשמוע. ועוד משהו שנשמע קצת כמו קלישאה, יש מישהו שתופס את ההתמודדות עם שונות כמן שיעור שצריך ללמד אותנו משהו?