ועל זה,כבר יש לי סיפור,סיפור..ווגאס
יצאנו בבוקר מעיירה קטנה הנמצאת בצידי הדרך,שעל כביש ברסטוו-לאס ווגאס.לווגאס הגענו בצהרים.בפתח האחורי של מלון ´סהרה´,הורדנו את הציוד והמזוודות,אשתי נכנסה פנימה,למזגן.ואני נסעתי סביב סביב להחזיר את הרכב ששירת אותנו בטיול בקליפורניה כולה.אחרי זמן קצר ,אני חוזר ונכנס ללובי המלון,רואה את אשתי שם מחכה לי,עם מפתח החדר בידה.כל אחד לוקח את מזוודתו,ופונה למעליות.אני נכנס ראשון לחדר,מניח את המזוודה,ומתחיל לסדר בנחת.אשתי עייפה,מה לעשות?נשכבת על הספה,ונרדמת.אני כבר גמרתי לסדר,טוש קצר,גילוח,ונח גם כן.בשש בערב מתעוררים,,אשתי מחפשת את התיק האישי?אני כבר צוחק,ובוכה חליפות,הקיצ´ר,,אין תיק,היא כבר הבינה שהוא נשכח למטה.מתלבשת ויורדת בספיד.חוזרת אחרי חצי שעה ומספרת;בדלפק הקבלה היא שואלת על התיק,כן ידוע להם,,מי את שואלים,ענתה שם,או קי אומר לה הפקיד,בואי איתי,נכנסת אחריו לחדר מואר קטן,בלווית עד נוסף,מורידים ממדף חבילה עטופה בניילון נצמד.פותחים וקורעים את הניילון.בפנים אין כלום.אלא;כל תעודה,כל מסמך,כל כסף קטן,ישראלי,אמריקאי,כל מטבע ומטבע ארוזים בניילון עם פלומבה.הטישיו אפילו,כל שטר,אי אפשר להאמין למה שהיא מספרת,ואחרי כל הזיהוי הזה,חתמה והלכה,איך זה עם האמריקאים?איזה סדר?איזה יושר?בינינו אצלנו התיק היה בכלל נשאר?