איך לא נהייתי מתופף...
אני רואה שיש כאן כמה חטיארים, אז הייאוש יותר נוח
בשנות ה 70' המוקדמות, כשהייתי זאטוט, אבי המנוח שהכיר את אהרל'ה קמינסקי, שאל אותו אם יוכל ללמד את התכשיט.
כשהבין קמינסקי שהפעוט עדיין לא מתקרב לגיל בר מצווה, אמר שזה מוקדם מדי.
האכזבה הייתה גדולה.
לימים, בן דוד הפך למתופף מוכשר - גיגים והכל והבנתי ששני מתופפים זה לא לעניין, אז הלכתי על גיטרה.
בסה"כ שגעת התופים נשארה עמוק בפנים
ובינינו, כל מי שקורא לעצמו מוסיקאי (חובב, במקרה שלי), חייב שיהיה לו את המטרונום הפנימי הזה,
ואת הצורך הבלתי נשלט לתת מכות על BD דמיוני עם הרגל ומשחקי RIDE וקראשים, לחלל האוויר, כשמשהו קצבי וגרובי נשמע ברקע...
אהבות והשפעות בולטות - בונזו - הגדול מכולם בעיני, בתחום הרוק (כ"כ דומיננטי, כ"כ יצירתי, כ"כ כועס... כל מכה -עולם ומלואו...
)
דניס צ'יימברס - מיותר להסביר, לא?
ניל פרט - מפנטז שיגיעו לארץ, לראות אותו במו עיני, שלא מבעד ליוטיוב...
בשנות השמונים, ראיתי בהופעה בליקוויד (החטיארים זוכרים - בגרוזנברג) את ג'ק ברוס.
איתו על התופים היה
מארק נוסיף - מתופף נהדר, שניגן עם המון הרכבים ואמנים מוכרים.הייתה חוויה אמיתית.
אופיר - לארס אולריך, הא? טוב, זה בגלל שאתה צעיר...
