אוקיי הגיע הזמן

[גאיה 7]

אוקיי הגיע הזמן

אני קוראת אתכן כבר חודשיים בערך ומרגישה שהגיע הזמן להיחשף: תמיד עשיתי ספורט אם זה ספינינג או ריצה/הליכה תמיד היה לי קשה מאוד עם הריצה ,אני גרה ביישוב עם עליות שתמיד שברו אותי. כל זה השתנה לפני כ 5 חודשים ,ביישוב שלי התהוותה קבוצת ריצה בכל הרמות והצטרפתי אליהם היום חמישה חודשים אחרי אני מסוגלת לרוץ 10 ק"מ בשעה ואין מאושרת ממני. אך עדיין לפני כל ריצה יש לי פרפרים בבטן ופחדים, האם אצליח להשלים את האימון? אני תמיד מסיימת אותו אבל הפחד לא עוזב אותי ,האם זה ככה גם אצלכן? מה אתן עושות למגר אותו, את הפחד? חוץ מזה רציתי לציין שאתן מהוות לי השראה גדולה והרבה מאוד משפטים שלכן מהדהדים לי בראש כשקשה לי וכשכיף לי אז תודה שאתן פה

 

[עוד נועה]

ברוכה הבאה../images/Emo140.gif ל../images/Emo82.gif שלנו

יופי שיצאת מן הפינה החשוכה אל האור. יותר נחמד פה... מזדהה מאד עם מה שכתבת. גם אני התחלתי מספינינג ופחדתי מעליות. איזה כיף שיש לך קבוצת ריצה. זה כבר בודאי מדרבן אותך. מזדהה קשות גם לגבי הפרפרים

מרגישה אותם מהיום הראשון שהתחלתי לרוץ. היום, כשאני חוגגת חצי שנה, הם לא נעלמו אבל אני מרגישה שיותר קל לי לשלוט עליהם. בדרך כלל, אני פשוט לוקחת אותם איתי לריצה. יוצאת בגישה שאני הולכת לעשות את הכי טוב שאני יכולה היום לפי התכנית ואם לא ילך, לא ילך אבל אני את האימון שלי אעשה. בדרך כלל הם עפים להם ברגע שאני מתחילה. לפעמים הם נשארים איתי ואני פשוט ממשיכה עד סוף האימון. כנראה שתקופה של חצי שנה לא מספיקה כדי להעיף את כל הפרפרים אבל אפשר גם ללמוד להנות מהם. כשאני מתחילה ריצה בתחושה שלא ברור לי איך אסיים את האימון, אין גאה ומאושרת ממני כשאני מסיימת אותו כמו שרציתי או אפילו יותר טוב. היתרון של להיות בהתחלת הדרך הוא שהשיפור הוא הרבה יותר דרמטי מבהמשך. תהני מזה. מכיוון שאני מתאמנת לבד כמעט תמיד, עזר לי מאד לעשות אימון אישי אחד עם ליהי, המאמנת שלי (כתבתי על זה בשבוע שעבר, את יכולה לחפש). מעבר לשיפור טכני בריצה, הרגשתי שהעובדה שמישהי מקצועית ראתה אותי רצה, עשתה את העניין מוחשי עבורי וזה מאד חיזק לי את הבטחון. וכמובן, העצה שבודאי תקבלי מרבות וטובות פה - מטרה. אין כמו מטרה כדי להוציא אותי מהבית. אני יודעת לקראת מה אני מתאמנת ומה אני רוצה להשיג. זה יכול להיות שיפור תוצאה, עליה במרחק, סוג של ריצה חווייתית או כל מה שעושה לך את זה. שיהיה לך כיף בחברתנו והמון ריצות טובות...

 

[גמדים קטנים]

לקח לי שנים, נשבעת!

לפני כל ריצה לא ידעתי אם אסיים אותה. היום אני יודעת שאסיים כל ריצה - גם אם זה יהיה ריצה בקצב הליכה. לא יודעת איך זה השתנה, כנראה עבר מספיק זמן אפילו לא יודעת בדיוק מתי, זה משהו שפתאום הבנתי שקרה היתרון - נפלא לביטחון העצמי. החיסרון - אין את ה"היי" אחרי כל ריצה מזה שהנה, עשיתי זאת. זה הרי מובן מאליו... (כמובן שיש הרבה "היי"ים אחרים) תהני מהפחד וההתרגשות, תמיד כיף שיש סיבה להתרגש, לא? 10 ק"מ בשעה זה נפלא, וזה המון... אין לך ממה לפחד. וגם אם לא תסיימי אימון פעם, לא יקרה כלום.

 

[מור שלז]

לאהוב את הפרפרים../images/Emo204.gif

ברוכה הבאה גאיה

איזה יופי לקרוא את מה שכתבת את השינוי האדיר ואת התהליך שעברת ב-5 חודשים האלו ותודה ששיתפת לגבי מה שהפורום כאן עושה לך, זו בדיוק המטרה של הפורום הזה, ולקרוא את מה שכתבת פשוט ממלא אותי אושר

לגבי הפרפרים, אני לא חושבת שהם נעלמים. הם תמיד איתי. ככל שאני מתקדמת יותר, ודורשת יותר מעצמי ומהגוף שלי, הפרפרים עוברים להתרכז במחוזות אחרים, בתחומים אחרים בספורט. אבל הם תמיד איתי. ופשוט למדתי לחיות איתם, לאהוב אותם. להבין שהפרפרים האלו מסמנים יותר מהכל שאני פורצת את הגבולות שלי, פוסעת למחוזות לא מוכרים, צומחת ומתפתחת כספורטאית כאישה וכבן אדם. עכשיו למשל, ככל שאיש הברזל שלי מתקרב, הפרפרים הולכים ומתרבים. לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל אותם כבר, ואת הפחד הזה. ואז, אני מזכירה לעצמי את כל הפעמים הקודמות שהתמודדתי עם הפרפרים, וככל שהיו יותר פרפרים, כך גם תחושת ההישג בסוף היתה עצומה יותר. והתהליך שעברתי בדרך היה משמעותי יותר. אז העצה הכי טובה שיש לי לתת לך: תאהבי את הפרפרים, תלמדי לקבל אותם, לחיות איתם, הם מעידים על כך שמה שאת עושה כרגע הוא גדול וענק ומשמעותי. ושוב ברוכה הבאה